ברכות, פרק ד', משנה ה'. משנה זו מניחה כיסוד הלכה המובאת בברייתא בגמרא, והיא מוכרת לכולנו: המתפלל צריך לפנות לכיוון ירושלים, ואם הוא נמצא בירושלים עצמה - פונה הוא לכיוון מקום המקדש. המשנה שלפנינו עוסקת במי שנמנע ממנו לנהוג כן.
שלושת השלבים במשנה:
"הרוכב על החמור - ירד" - לכתחילה עליו לרדת מן החמור ולהתפלל שם כראוי: לעמוד ולפנות לכיוון הנכון.
"ואם אינו יכול לירד - יחזיר את פניו" - כאשר אין באפשרותו לרדת, למשל כשאין מי שיחזיק את החמור והוא עלול לברוח, יפנה לפחות את פניו לכיוון ירושלים.
"ואם אינו יכול להחזיר את פניו - יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים" - אף שאין פניו מופנות לירושלים, מכל מיני סיבות, מוטל עליו לכוון את ליבו ולדמות בנפשו כאילו הוא עומד כנגד בית קודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר שבבית המקדש.
לסיכום: המשנה מלמדת סולם של אפשרויות למתפלל בדרך: ירידה מן החמור ועמידה לכיוון ירושלים; ובאין אפשרות - הפניית הפנים; ובאין אפשרות אף לכך - כוונת הלב כנגד בית קודש הקודשים.