ברכות, פרק תשיעי, משנה ד'. המשנה שלפנינו עוסקת בתפילות מיוחדות שיש לאומרן בכניסה לעיר וביציאה ממנה. יש להקדים ולומר שהעיר המתוארת כאן היא עיר שמצויים בה אנשים ומצבים קשים במיוחד, המצריכים תפילות מיוחדות. העיר הממוצעת אינה נכנסת לקטגוריה זו, לפחות לא בזמננו.
שיטת התנא קמא:
"הנכנס לכרך מתפלל שתיים" - הנכנס לעיר גדולה המוקפת חומה מתפלל שתי תפילות:
"אחת בכניסתו" - קודם שהוא נכנס לעיר, שהכול יעלה כשורה ולא ייתקל בקשיים.
"ואחת ביציאתו" - בשעה שהוא יוצא מן העיר.
ואין לבלבל בין תפילות אלו לתפילת הדרך, הנאמרת על הדרך עצמה, שהיא הלכה אחרת.
שיטת בן עזאי:
"בן עזאי אומר: ארבע" - לדעתו יש לומר ארבע תפילות: "שתיים בכניסתו ושתיים ביציאתו" - שתיים בעת הכניסה לעיר ושתיים בעת היציאה ממנה.
מהו טיבן של אותן תפילות?
המשנה מפרטת: "ונותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבוא":
"נותן הודיה לשעבר" - לאחר שנכנס אל תוך העיר הוא מודה על כך שנכנס בשלום, וכן בעת יציאתו.
"וצועק לעתיד לבוא" - שתי התפילות שלפני הכניסה ולפני היציאה הן בקשת עזרה מן השם להיכנס לעיר ולצאת ממנה בשלום.
יש המבארים כי הביטוי "נותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבוא" מתייחס דווקא לשתי התפילות שהוסיף בן עזאי על דברי התנא קמא. לדעת התנא קמא יש תפילה אחת קודם הכניסה לעיר ואחת לאחר היציאה ממנה, ובן עזאי מוסיף שתי תפילות: אחת לאחר שנכנס לעיר - וזו ה"הודיה לשעבר", הודאה על שנכנס בשלום; ואחת קודם שהוא יוצא מן העיר - וזו ה"צעקה לעתיד לבוא". נמצא שלשון המשנה מתארת את שתי התפילות האמצעיות שהוסיף בן עזאי, בשונה מן התנא קמא, שאצלו התפילות נאמרות אחת לפני הכניסה ואחת לאחר היציאה.
לסיכום: משנה זו עוסקת בתפילות הנאמרות בכניסה לכרך וביציאה ממנו. לדעת התנא קמא נאמרות שתי תפילות - אחת לפני הכניסה ואחת לאחר היציאה; ולדעת בן עזאי ארבע - שתיים בכניסה ושתיים ביציאה. מהותן: הודיה על העבר וצעקה על העתיד, ויש המבארים שהודיה וצעקה אלו מתייחסות דווקא לשתי התפילות שהוסיף בן עזאי.