ברכות, פרק ה', משנה ד'. המשנה עוסקת בשליח הציבור, הוא ה"חבר" העומד לפני התיבה ומוביל את התפילה, ובאופן הנהגתו בשעה שהכהנים עולים לדוכן.
"לא יענה אחר הכהנים אמן":
"חבר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן" - כאשר הכהנים עולים לדוכן ואומרים את ברכת כהנים, אין על שליח הציבור לענות אמן אחר הברכות שהם אומרים ("יברכך ה' וישמרך"). וטעם הדבר: "מפני הטירוף" - מחמת החשש שדעתו תתבלבל, ולאחר שענה אמן לא יוכל להקרות לכהנים את הברכה הבאה, או להמשיך בתפילת שמונה עשרה שלאחריה.
הברכה שמברכים הכהנים בפתח:
ומה דינה של הברכה שמברכים הכהנים עצמם קודם ברכת כהנים - "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה"? יש מן הפוסקים (והרמ"א בכללם) המחמירים שאין לשליח הציבור לענות אמן אחריה, משום שאמן זה מהווה הפסק בתפילה. שונה הדבר באמן שעונים על ברכת כהנים עצמה, הנחשבת חלק מן התפילה, ולפיכך הטעם היחיד שם הוא החשש מפני הטירוף.
שליח ציבור שהוא הכהן היחיד:
"ואם אין שם כהן אלא הוא - לא יישא את כפיו" - שליח ציבור שהוא הכהן היחיד שבמקום, אין לו לעלות ולישא את כפיו, מחמת החשש שלאחר נשיאת הכפיים לא תישאר דעתו צלולה ולא ידע כיצד לחזור אל המשך חזרת הש"ץ.
"ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו - רשאי" - אם בטוח הוא בעצמו שיוכל לישא את כפיו ולחזור אל תפילתו, הרשות נתונה לו לעשות כן.
ויש אומרים כי היתר זה, אף במי שבטוח בעצמו, לא נאמר אלא כשאין שם כהן אחר. אך אם יש שם כהן אחר, אין לו לישא את כפיו, אף על פי שהוא בטוח בעצמו.
לסיכום: למדנו במשנה זו שלוש הלכות בהנהגת שליח הציבור בשעת ברכת כהנים: שאין לו לענות אמן אחר הכהנים מפני הטירוף; שיש מחמירים שלא יענה אמן אף אחר הברכה שמברכים הכהנים, משום הפסק בתפילה; ושכהן העומד לפני התיבה לא יישא את כפיו, אלא אם כן בטוח הוא שיוכל לחזור לתפילתו - ולדעת יש אומרים, אף זאת רק כשאין שם כהן אחר.