ברכות פרק ג', משנה ד'. משנה זו מציגה בפנינו את המושג 'בעל קרי' - אדם שהייתה לו פליטת זרע. מן התורה אדם זה טמא, וטהרתו בטבילה במקווה, ומאותו ערב הוא טהור. זו ההלכה מן התורה בעניינו של בעל קרי.
תקנת עזרא:
המשנה מציגה בפנינו את מה שאנו קוראים 'תקנת עזרא': עזרא הסופר תיקן שבעל קרי אינו יכול להתפלל או לומר דברי תורה. הגמרא מלמדת כי בסופו של דבר לא נשמרה תקנה זו על ידי כלל ישראל - החכמים קבעו שאין רוב הציבור מסוגל לעמוד בה, ולפיכך ביטלו אותה. אך משנתנו מדברת בזמן שבו התקנה הייתה עדיין נוהגת, ומלמדת אותנו כמה מן הכללים הנוגעים לה.
לשון המשנה:
"בעל קרי מהרהר בליבו" - מי שאירעה לו פליטה ועדיין לא טבל, מהרהר את מילות קריאת שמע בליבו במקום לאומרן בפה. מותר לו לחשוב אותן, ואין עליו לאומרן בפיו.
"ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה" - אין הוא אומר את ברכות קריאת שמע, לא את הברכות שלפניה ולא את אלו שלאחריה, ואף לא בהרהור ובמחשבה.
"ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו" - בסעודה הוא מברך את הברכה שלאחר האכילה, אך אינו מברך את הברכה שלפניה. גם כאן, כפי שאנו מבארים את המשנה, "מברך" משמעו בהרהור בלבד.
יסוד החילוק - דאורייתא ודרבנן:
ההבדל בין הדברים שחייבוהו לקיימם בהרהור לבין אלו שלא, תלוי בשאלה אם הם מדאורייתא או מדרבנן:
קריאת שמע - מדאורייתא, ולפיכך דרשו מן האדם לקיימה לפחות בדרך מחשבה.
הברכות שמדרבנן - ככל הברכות, ובהן ברכות קריאת שמע והברכה שלפני האכילה: לא חייבוהו חכמים לאומרן אף לא בהרהור.
ברכת המזון - הברכה שלאחר האכילה, שהיא מדאורייתא, ולפיכך חייבוהו לקיימה לפחות דרך הרהור ומחשבה.
"רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם" - לדעת רבי יהודה מברך הוא גם את ברכות קריאת שמע וגם את הברכה שלפני האכילה, ואף בפיו ממש: אין הוא נזקק להסתפק בהרהור, אלא רשאי לאומרן בעל פה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני בעל קרי לאור תקנת עזרא, שאסרה עליו תפילה ודברי תורה עד שיטבול - תקנה שבטלה לאחר זמן משום שלא היה בכוח רוב הציבור לעמוד בה. הכלל העולה מן המשנה: את החיובים שמדאורייתא - קריאת שמע וברכת המזון - מקיים בעל קרי בהרהור הלב, ואילו את הברכות שמדרבנן אינו אומר אף לא בהרהור. רבי יהודה חולק וסובר שמברך אף בפיו, לפניהם ולאחריהם.