ברכות פרק ח', משנה ד'. לפנינו מחלוקת נוספת בין בית שמאי ובית הלל בענייני סעודה, אלא שהפעם עוסקת המשנה בסיומה של הסעודה. הנידון הוא במים אחרונים - הנטילה שאנו נוטלים בסוף הסעודה קודם ברכת המזון - והשאלה היא מה קודם למה: נטילת מים אחרונים, או סילוק הפירורים מעל השולחן?
לשון המשנה:
"בית שמאי אומרים: מכבדין את הבית ואחר כך נותנין לידים" - תחילה מנקים את הפירורים מעל השולחן, ורק לאחר מכן נוטלים מים אחרונים.
"בית הלל אומרים: נותנין לידים ואחר כך מכבדין את הבית" - תחילה נוטלים מים אחרונים, ולאחר מכן מכבדים את השולחן.
יסוד המחלוקת:
לפי הברייתא והגמרא, שורש המחלוקת נעוץ בשאלה אם מותר להשתמש בשמש (המשרת המסייע בסעודה) שהוא עם הארץ ואינו בקי בהלכה:
שיטת בית שמאי: מאחר שמותר להשתמש בשמש שאינו בקי בהלכה, יש לחוש שלא יבין כי עליו לסלק מעל השולחן, לפני סוף הסעודה, את פירורי הלחם שיש בהם שיעור כזית. וכיוון שעלולים להישאר על השולחן פירורים בשיעור כזית, אם ייטול האדם את ידיו תחילה - הרטיבות שבידיו עלולה לקלקל את הפירורים ולהופכם לבלתי ראויים לאכילה. לפיכך יש לכבד תחילה את הבית ולסלק את הפירורים הגדולים שהותיר השמש, ורק לאחר מכן ליטול מים אחרונים.
שיטת בית הלל: מאחר שאין להשתמש אלא בשמש שהוא תלמיד חכם, היודע את ההלכה ויודע שאסור להשאיר פירורים בשיעור כזית, הרי הוא מקדים ומסלקם עוד לפני הנטילה. לפיכך מותר ליטול מים אחרונים תחילה ולכבד את הבית לאחר מכן, ואף אם יירטבו הפירורים - לעולם לא יהיה בהם אלא פחות מכזית.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בסדר הקדימות שבסיום הסעודה: לדעת בית שמאי מכבדים את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ולדעת בית הלל נוטלים לידים ואחר כך מכבדים את הבית. יסוד המחלוקת הוא בשאלת השימוש בשמש שהוא עם הארץ: בית שמאי חששו שיותיר פירורים בשיעור כזית העלולים להיפסל מחמת רטיבות הנטילה, ובית הלל נקטו שהשמש תלמיד חכם הוא, ולא יותיר על השולחן אלא פחות מכזית.