ברכות, פרק ז', משנה ד'. משנה זו עוסקת ביסוד אחד: מרגע שהתחייב אדם בזימון - ואף בסוג מסוים של זימון - שוב אין הוא רשאי לפרוש מן החבורה ולברך לעצמו בלא זימון, או בלא אותו סוג מסוים של זימון.
לשון המשנה:
"שלושה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה, וכן חמישה. שישה נחלקין עד עשרה, ועשרה אין נחלקין עד שיהיו עשרים".
שלושה שאכלו יחד אינם רשאים להתחלק ולברך כל אחד לעצמו, מפני שנתחייבו בזימון. אין הזימון רשות בידי האדם לעשותו אם ירצה, אלא מרגע שאכלו יחד מוטלת עליהם חובה לברך יחד בצורת זימון. וכך הדין בארבעה שאכלו יחד, וכך הדין בחמישה.
מדרגות ההתחלקות:
שלושה, ארבעה וחמישה - אינם רשאים להתחלק, שכן בכל חלוקה תיוותר קבוצה שאין בה שלושה, ותיפקע ממנה חובת הזימון.
משישה ועד עשרה - רשאים להתחלק, שהרי שישה יכולים להתפצל לשתי קבוצות של שלושה, וכל אחת מהן תקיים את חובת הזימון שהתחייבו בה.
עשרה - אינם רשאים להתחלק, עד שיהיו עשרים.
הטעם שעשרה אין נחלקין:
עשרה שאכלו יחד אינם יכולים להתפצל לשתי קבוצות, משום שאם באחת מהן יהיו עשרה או יותר, בשנייה לא יהיו עשרה. נמצא שאנשי הקבוצה שיש בה עשרה יוכלו לומר "אלוקינו", והאחרים לא יוכלו - ואילו כולם התחייבו בזימון הכולל את המילה "אלוקינו". מפני כך אין בידם היכולת להתפצל, עד שיהיו עשרים.
מרגע שהם עשרים, ובכל אחת מן הקבוצות יהיו עשרה, כל אחת מהן תוכל לומר "אלוקינו", ובכך יקוים חיוב הזימון שהתחייבו בו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הזימון חובה הוא ולא רשות, ולפיכך אין המסובים רשאים לפרוש מן החבורה אלא אם כן תישמר חובת הזימון שהתחייבו בה, בכל אחת מן הקבוצות ובאותה מידה. שלושה, ארבעה וחמישה אינם נחלקין; משישה ועד עשרה נחלקין; ועשרה אינם נחלקין עד שיהיו עשרים, כדי שגם לאחר החלוקה יוכלו הכול לומר "אלוקינו".