ברכות, פרק ו, משנה ד. משנה זו עוסקת בשאלה: כאשר לפני האדם סוגי מאכלים שונים שברכתם שווה, על איזה מהם מברך תחילה?
המשנה מעמידה מצב שבו לפני האדם מינים הרבה והוא מבקש לאכול את כולם. לדעת רבי יהודה, אם נכלל ביניהם מין "משבעת המינים שארץ ישראל נשתבחה בהם" - הוא קודם, ועליו יש לברך תחילה.
סדר הקדימה בשבעת המינים:
הפסוק בפרשת עקב אומר: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" - ו'דבש' האמור כאן הוא דבש תמרים. כלל הקדימה נקבע לפי הסמיכות למילה "ארץ": כל הסמוך יותר למילה זו - קודם.
ברם, המילה "ארץ" נזכרת בפסוק פעמיים. המינים הסמוכים לאזכור הראשון (חיטה ושעורה) קודמים לשאר, אך גם לאזכור השני סמוכים שני מינים (זית ודבש), ואף הם קודמים לשאר המינים. לפיכך יוצא סדר משולב בין כל המינים: תחילה זה הסמוך ראשונה ל"ארץ" הראשונה, ואחריו זה הסמוך ל"ארץ" השנייה, ואחריו השני הסמוך לכל אחת מהן.
אולם יש דעה שכיוון שהמין הראשון קודם בכל מקרה, גם השעורה הסמוכה לו קודמת. ולפי דעה זו זהו הסדר:
חיטה - הראשונה שבמינים.
שעורה - הסמוכה לה באזכור "ארץ" הראשון.
זית - הסמוך לאזכור "ארץ" השני.
תמרים - הנזכרים שניים לאזכור השני.
ענבים - וזאת כאשר אוכל את הענבים עצמם; אך יין העשוי מענבים, כיוון שברכתו ברכה בפני עצמה, קודם אף לפניהם.
תאנים.
רימונים - האחרונים שבמינים.
כל זה לשיטת רבי יהודה. אולם לפי הדעה החולקת, הרשות נתונה לאדם לברך על המין שהוא מעדיף: המין החשוב בעיניו, שהוא נהנה ממנו ומעוניין בו יותר - עליו יברך תחילה.