אנו עומדים במסכת ברכות, פרק ט' משנה ג'. המשנה פותחת בדין "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים" - אדם שבנה בית חדש, קנה כלים חדשים או בגדים חדשים, מברך. מכאן חוזרת המשנה אל הברכות שנידונו במשנה הקודמת: ברכתו של מי שאירע לו דבר טוב, וברכתו של מי שאירע לו דבר רע.
מברך על הרעה ועל הטובה לפי שעת המעשה:
על הרעה: אדם מברך על הדברים הרעים שאירעו לו, אף שסופם להתגלות כטובה. לדוגמה, מי ששדהו נשטפה במים - בשעה זו השיטפון הוא רעה גמורה, שהרי אבד את כל יבולו, אף על פי שבסופו של דבר תהיה שדהו פורייה במיוחד מחמת ההשקיה שקיבלה. הואיל ובהווה הדבר רע, מברך הוא ברכת הרעה ולא ברכה אחרת.
על הטובה: וכן להיפך, בדבר טוב שעלולה לצמוח ממנו נסיבה רעה. כגון מי שמצא חפץ יקר ערך שמותר לו להשאירו ברשותו, אלא שהוא חושש שהמלכות תשמע על כך, תיקחנו ממנו ואף תענישנו על שלא מסרו לה מלכתחילה. בשעה זו אין הוא נדרש לחשוש לעתיד, ובהווה הדבר טוב - ולפיכך מברך ברכת "הטוב".
הצועק לשעבר - תפילת שווא:
המשנה משמיעה כאן הוראה יסודית בעניין התפילה: מי שזועק אל ה' ומתפלל על דבר שכבר אירע - אף שהעובדות עדיין לא נודעו לו, אלא שהוא יודע כי הדבר נעשה - תפילתו תפילה מבוזבזת, "הרי זו תפילת שווא". הטעם לכך: אין הקדוש ברוך הוא משנה את מה שכבר נעשה.
הגר"א מעיר כי אין הדין מוגבל לדבר שכבר אירע: אף בקשה על דבר שאינו יכול להתרחש בדרך הטבע, אלא בדרך נס בלבד, בכלל תפילת שווא היא. אולם הדוגמאות שנקטה המשנה עוסקות בדבר שכבר אירע:
"יהי רצון שתלד אשתי זכר" - כאשר אשתו כבר מעוברת, הרי הוולד הוא כבר זכר או נקבה, ולפיכך זו תפילת שווא.
"שלא יהיו אלו בני ביתי" - אדם הבא בדרך ושומע קול צווחה בעיר, ויודע שאירע דבר רע באחד הבתים, ואומר: יהי רצון מלפני ה' שלא יהיו אלו בני ביתי - אף זו תפילת שווא, שכן הדבר כבר אירע.
קושי בהלכה זו:
הגמרא במסכת תענית קובעת: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" - הברכה שורה דווקא בדברים הנסתרים מן העין, שבהם יש בידי הקדוש ברוך הוא לתת ברכה; אך משנתגלה הדבר, שינויו מצריך נס גלוי. לכאורה יש בכך סתירה להלכה שבמשנה, שהרי בדוגמאות המשנה מדובר בדבר שאירע אך טרם נודע ונתגלה.
מעניין שהמלאכת שלמה על משנה זו מביא את פירוש המזרחי על רש"י בחומש בפרשת ויצא, וכן מדברי חז"ל נוספים, שמהם מתבאר כי אפילו עד שעת הלידה ממש יכול אדם להתפלל שאשתו תלד זכר, ואין זה נחשב תפילת שווא.
מסתבר, אם כן, שנחלקו בכך חז"ל: דבר שכבר נקבע במציאות אך עדיין אינו ידוע לאדם ואינו גלוי לרבים - האם בכוחו של הקדוש ברוך הוא לשנותו, והאם התפילה עליו נחשבת כתפילה על נס אם לאו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ברכת האדם נקבעת לפי מצב ההווה - מברך על הרעה בשעה שהיא רעה, אף שסופה לטובה, ומברך "הטוב" בשעה שהדבר טוב, אף שעלולה לצמוח ממנו רעה. עוד למדנו את יסוד "הצועק לשעבר הרי זו תפילת שווא", ואת הרחבת הגר"א לכל תפילה על דבר שאינו אפשרי בדרך הטבע. לבסוף עמדנו על הקושי מדברי הגמרא בתענית, ועל שיטת המזרחי שהביא המלאכת שלמה, שממנה עולה כי בדבר שטרם נתגלה נחלקו חז"ל אם יש מקום לתפילה.