ברכות, משנה ג'. לפנינו מחלוקת נוספת בין בית שמאי ובית הלל בענייני הנהגת הסעודה:
"בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן; ובית הלל אומרים: על הכסת" - לאחר נטילת ידיים מנגב אדם את ידיו במפית. לדעת בית שמאי עליו להניח את המפית על השולחן, ולדעת בית הלל אין להניחה על השולחן אלא על הכסת - הכר המונח בסמוך לשולחן.
שורש המחלוקת:
יסוד המחלוקת נעוץ בשאלה אם מותר להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה.
שיטת בית שמאי:
בית שמאי סוברים שאסור להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה, מחשש שמא תיאכל תרומה על אותו שולחן - והתרומה הבאה במגע עם שני לטומאה נעשית שלישי ונפסלת. מאחר שאסור להשתמש בשולחן טמא, נמצא שהשולחן טהור, ואין חשש שהמים שעל המפית ייטמאו בהנחתה עליו.
לעומת זאת, בכר מותר להשתמש אף אם הוא טמא, שכן אין הוא מונח על השולחן ואינו בא במגע ישיר עם האוכל, ואין קפידה על כך. משום כך, אם יניח את המפית שהשתמש בה על הכר, ייטמאו המפית והמים שבתוכה - ולפיכך מניחה על השולחן.
שיטת בית הלל:
בית הלל סוברים שמותר להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה. ומה בדבר החשש שתיפסל התרומה שתיאכל עליו? חשש זה נוגע לכהנים בלבד, והכהנים - כפי שראינו - מדקדקים במעשיהם ויקפידו שלא להשתמש בשולחן כזה; אך אדם רגיל רשאי להשתמש בשולחן טמא.
מכיוון שכך, אין להניח על השולחן את המפית הרטובה שבה ניגב את ידיו לאחר נטילת ידיים: המים שבה ייטמאו מן השולחן ויעשו ראשון לטומאה - שהמשקין לעולם נעשים ראשון לטומאה - ואותו ראשון עלול לטמא את כל האוכל שעל השולחן ולעשותו שני לטומאה, ונמצא שיאכל אוכל טמא.
אמנם בהנחת המפית על הכר נקלעים לבעיה אחרת, שהרי הכר עלול להיטמא בנקל, ונמצא שהמפית מונחת על דבר טמא. אם כן, מה הרווחנו בכך?
הרווח הוא שהאוכל אינו נטמא, שכן הנזק בכל אחת מן האפשרויות שונה במהותו:
הנחה על השולחן: השולחן טמא, המשקה שבמפית נטמא ומטמא את האוכל שעל השולחן - והאוכל נטמא מן התורה.
הנחה על הכר: הידיים עלולות להיטמא במגען במים שנעשו ראשון לטומאה מחמת הכר - וטומאת ידיים אין לה מקור מן התורה.
לסיכום: כאשר נאלץ אדם לבחור בין שולחן טמא לכר טמא, מוטב שיניח את המפית על הכר הטמא, שכל נזקו מצטמצם לטומאת הידיים שאין לה מקור בתורה, ולא על השולחן הטמא, שהנחה עליו הייתה מביאה לטומאת האוכל.