לפנינו משנה ג' בפרק ו' במסכת ברכות, העוסקת בברכות על דברים שאין גידולם מן הקרקע.
"על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר: שהכל" - כל דבר שאינו גדל מן הקרקע, ברכתו "שהכל נהיה בדברו".
שלושה פריטים שהמשנה מונה בפירוש:
"על החומץ" - חומץ העשוי מיין שהתקלקל.
"ועל הנובלות" - פירות שנפלו מן העץ בטרם עת.
"ועל הגובאי" - חגבים כשרים.
על שלושת אלו אומר "שהכל". מדוע מציינת המשנה דווקא אותם? משום שכולם באים מתוך דבר רע: החומץ - מהתקלקלות היין; הנובלות - מנפילת הפירות בטרם עת; והגובאי - שהוא כשלעצמו מכה. משום כך יש מאן דאמר הסובר שאין מברכים עליהם כלל, כפי שנראה להלן. אך התנא קמא קובע כאן שמברכים עליהם "שהכל".
המשך החלוקה של דברים שאין גידולם מן הקרקע:
הכלל שבראש המשנה, דברים שלא גדלו מן הקרקע, מתייחס בדרך כלל לבשר ולדגים, והמשנה מוסיפה עוד: "ועל החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר: שהכל" - אף אלו פריטים שאין גידולם מן הקרקע, ולפיכך ברכתם "שהכל נהיה בדברו".
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה - אין מברכין עליו" - רבי יהודה מתייחס לפריטים שנזכרו לעיל (החומץ, הנובלות והגובאי), וקובע כי כל דבר שהוא מין של קללה או סוג של עונש, אין מברכים עליו כלל.
אולם להלכה אין אנו פוסקים כדעת רבי יהודה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי על כל דבר שאין גידולו מן הארץ מברכים "שהכל נהיה בדברו" - ובכלל זה בשר ודגים, וכן חלב, גבינה וביצים. עוד למדנו כי לדעת התנא קמא מברכים "שהכל" גם על החומץ, הנובלות והגובאי, אף שכולם באים מתוך דבר רע, ואילו רבי יהודה סבור שכל שהוא מין קללה אין מברכים עליו - ואין הלכה כדעתו.