אנו ממשיכים במשנה במסכת ברכות, ובה מחלוקת נוספת בין בית שמאי לבית הלל בענייני הסעודה - סדר הקדימה שבין נטילת הידיים ובין מזיגת הכוס:
"בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס" - תחילה נוטלים נטילת ידיים, ורק לאחר מכן מוזגים את הכוס.
"ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים" - להיפך: תחילה מוזגים את הכוס, ולאחר מכן נוטלים את הידיים.
במה עוסקת המשנה?
למען פשטות הדברים נלך בעקבות הרי"ף, המבאר כי הדיון הוא ביין של קידוש הקודם לסעודה בשבת וביום טוב. השאלה היא, אם כן, מה קודם למה. הבחנה זו מצויה בפועל גם בימינו: יש הנוטלים ידיהם למוציא ואחר כך מקדשים, ויש המקדשים תחילה ורק לאחר מכן נוטלים ידיהם למוציא.
שורש המחלוקת בגמרא:
הגמרא מבארת כי יסוד המחלוקת נעוץ בשאלה אחרת שנחלקו בה בית שמאי ובית הלל - השימוש בכוס שגבה (חלקה החיצוני) טמא:
בית שמאי: אסור להשתמש בכוס שגבה טמא.
בית הלל: מותר להשתמש בכוס שגבה טמא.
שיטת בית שמאי:
בית שמאי חששו שנוזל מתוך הכוס יישפך על חלקה החיצוני. כל עוד לא נטל האדם את ידיו, ידיו מוחזקות כטמאות בדרגת 'שני לטומאה', ושני לטומאה הנוגע בנוזל עושה אותו 'ראשון לטומאה' מדרבנן. וההלכה היא שנוזל שנטמא מדרבנן יש בכוחו לטמא את גבו של הכלי. ומאחר שאין זו אלא טומאה מדרבנן, אמרו שרק גבו של הכלי נטמא, אך תוכו, שפתו ואוזניו אינם נטמאים - רק חלקו החיצוני נחשב טמא. ומכיוון שלדעת בית שמאי אסור להשתמש בכלי שגבו טמא, חששו לתקלה זו העלולה להתרחש כל עוד לא נטלו הידיים.
ומדוע אין בית שמאי מתירים להשתמש בכלי שגבו טמא? משום החשש שלאחר שנטל אדם את ידיו וידיו טהורות, יישפכו משקים על גב הכלי, ידיו הטהורות יגעו באותם משקים, ואותם משקים - שנטמאו במגעם בגב הכלי - יטמאו את ידיו. לפיכך אומרים בית שמאי: טול ידיך תחילה, כדי להבטיח שגב הכלי יישאר טהור.
שיטת בית הלל:
בית הלל, לעומת זאת, סוברים שמותר להשתמש בכלי שחיצוניותו טמאה, ולפיכך חששו לחשש אחר וגדול יותר: אם ייטול אדם את ידיו תחילה, שמא לא יהיו ידיו נגובות לגמרי ממי הנטילה. ומאחר שלשיטתם מותר להשתמש בכוס טמאה, עלול הנוזל שעל הידיים להיטמא מחיצוניות הכוס ולטמא את הידיים - ונמצא שאף לאחר שנטל ידיו יאכל בידיים הנחשבות טמאות, בעוד שכל תכליתה של נטילת ידיים לפני הסעודה היא שיהיו הידיים טהורות.
טעם נוסף לשיטת בית הלל בברייתא:
בברייתא נאמר טעם נוסף לשיטת בית הלל: "תכף לנטילת ידיים סעודה" - אין להפסיק בין הנטילה לסעודה, כשם שאין מדברים בין נטילת ידיים לברכת 'המוציא'. יש עניין שנטילת הידיים תהיה סמוכה ממש לברכת 'המוציא', ולפיכך מקדשים תחילה ורק אחר כך נוטלים ידיים למוציא.
לסיכום: נחלקו בית שמאי ובית הלל בסדר הקדימה שבין נטילת הידיים ומזיגת הכוס, ושורש מחלוקתם בשאלה אם מותר להשתמש בכוס שגבה טמא. בית שמאי, האוסרים זאת, מקדימים את הנטילה כדי שגב הכלי יישאר טהור; ובית הלל, המתירים, מקדימים את מזיגת הכוס כדי שלא ייטמאו הידיים הלחות מחיצוניות הכוס, ומשום הצורך בסמיכות שבין הנטילה לסעודה.