ברכות פרק ו', משנה ב'. משנה זו עוסקת בשאלה מה דינו של אדם שבירך ברכה שאינה הברכה הנכונה על פריט המזון שלפניו.
"בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא":
אדם המברך על פירות העץ, שברכתם הראויה היא "בורא פרי העץ", ובמקום זאת אמר "בורא פרי האדמה" - שהיא הברכה הנכונה על הגדל בקרקע, על הירקות - יצא ידי חובתו בדיעבד. הטעם לכך: אף שהפרי גדל על העץ ו"בורא פרי העץ" היא הברכה המתאימה לו, מכל מקום סופו של דבר שאף הוא בא מן האדמה. לפיכך, בדיעבד, לאחר מעשה, יצא ידי חובה.
"ועל פירות הארץ בורא פרי העץ - לא יצא":
במקרה ההפוך, אדם שבירך על ירק הגדל מן האדמה ולא מן העץ "בורא פרי העץ" - לא יצא ידי חובת הברכה, ואין ברכתו מועילה. שכן הירק אינו גדל מן העץ, ונמצא שדבריו אינם נכונים כלל, ולפיכך עליו לברך את הברכה הראויה: "בורא פרי האדמה".
"על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו - יצא":
דין זה נאמר על כל הפריטים, ואף חוזר על הפריטים השונים שנמנו במשנה הראשונה, ובכללם אפילו יין ולחם: המברך "שהכל נהיה בדברו", שהיא הברכה הכוללת והכללית מכולן, יצא בדיעבד, קיים את המצווה ואת הברכה, ואינו נדרש לברך ברכה נוספת.
לסיכום: למדנו כי המברך "בורא פרי האדמה" על פירות העץ יצא בדיעבד, משום שאף הפרי בא מן האדמה; המברך "בורא פרי העץ" על פירות הארץ לא יצא, שכן אין בדבריו אמת; והמברך "שהכל נהיה בדברו" על כל דבר שהוא יצא בדיעבד, מפני שזו ברכה כללית הכוללת את הכל.