ברכות, פרק ד', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו את זמני התפילה. משנה זו עוסקת בתפילה מיוחדת שחיבר אחד התנאים עבור לימוד התורה שלו: "תפילה קצרה" שהיה אומר בכניסתו לבית המדרש ובצאתו ממנו.
שאלת החכמים ותשובתו:
שאלו אותו החכמים מה מקומה של תפילה זו ומה תכליתה. גלוי היה שהוא נושא דברים בכניסתו לבית המדרש ובצאתו ממנו, אך מה היה תוכנם? על כך השיב ופירט את שתי התפילות:
בכניסתו לבית המדרש: "שלא יארע שום מכשול על ידי מה שאני עושה בבית המדרש" - כלומר, שלא יטעה בהלכה, ושלא יבואו הוא עצמו או אחרים לנהוג שלא כשורה מחמת יישום מוטעה של ההלכה מפיו.
בצאתו מבית המדרש: אין זו בקשה מלפני המקום, אלא הודיה לקב"ה "שהעמיד אותי בחלקם של יושבי בית המדרש" - על הזכות שנפלה בחלקו לעסוק בלימוד התורה.
מדברי הגמרא להלכה למעשה:
הגמרא מלמדת כי אף שמשנתנו מנסחת את הדברים כמעשה שהיה באותו תנא, מובאת בגמרא ברייתא המתארת את הדברים כהנהגה הראויה לכל אדם. על יסוד זה נקבעה ההלכה:
קודם הלימוד: חובה על כל אדם, בטרם יעסוק בתורה בבוקר, להתפלל לה' שיצליח בלימודו ושיצא ממנו עם ההלכה הנכונה.
בצאתו מבית המדרש: עליו להודות לה' על שאיפשר לו וזיכהו ביכולת ללמוד תורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו על התפילה הקצרה שתיקן אותו תנא סביב לימוד התורה - בקשה בכניסה שלא תארע תקלה מחמת טעות בהלכה, והודיה ביציאה על הזכות להיות מיושבי בית המדרש. הגמרא מרחיבה הנהגה זו מכוח ברייתא לכלל אדם, ומכאן שההלכה מחייבת כל לומד להתפלל קודם לימודו ולהודות בצאתו.