ברכות, פרק ז', משנה ב'. במשנה זו נלמד שני עניינים: מי הם אלו שאינם מצטרפים לזימון, ומהו שיעור האכילה המחייב בברכת המזון ומצרף לזימון.
לשון המשנה: "נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהם" - אין הם יכולים להיות חלק מן הזימון.
ביאור הגמרא בשלושת הסוגים:
נשים: יכולות לעשות זימון בפני עצמן.
עבדים: יכולים לעשות זימון בינם לבין עצמם, אך אינם מצטרפים לזימון יחד עם נשים.
קטנים: מכיוון שאינם חייבים במצוות, אינם יכולים לזמן אף בינם לבין עצמם.
ראוי לציין כי בזימון של נשים או של עבדים אין אומרים את שמו של הקדוש ברוך הוא, ואף אם היו עשרה - אין זה נחשב מניין.
עד כמה מזמנין?
כאן מבררת המשנה מהו שיעור האכילה הנדרש כדי להתחייב בברכת המזון ולהצטרף לזימון. בעניין זה נחלקו התנאים:
תנא קמא: "עד כזית" - שיעור כזית, שהוא כמחצית שיעורה של ביצה רגילה.
רבי יהודה: "עד כביצה" - רק בהגיע האכילה לשיעור ביצה.
שורש המחלוקת - "ואכלת ושבעת":
מחלוקתם נובעת מאופן הבנת הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת":
לדעת רבי יהודה: שני התנאים - אכילה ושביעה - מתייחסים למאכל. סתם "אכילה" בתורה שיעורה כזית, אך תוספת המילה "ושבעת" מלמדת שנדרש שיעור המשביע, ואין אדם שבע בפחות מכביצה. נמצא שאכילה נחשבת אכילה בכזית, אך אינה נחשבת שביעה עד כביצה.
לדעת תנא קמא: "ואכלת" מתייחס לאכילה, ו"ושבעת" מתייחס לשתייה. לפיכך די בשיעור אכילה של כזית בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נשים ועבדים אינם מצטרפים לזימון עם אחרים, אף שיכולים לזמן בפני עצמם וללא הזכרת שם ה', וקטנים אינם מזמנים כלל משום שאינם חייבים במצוות. כמו כן עמדנו על מחלוקת התנאים בשיעור האכילה - כזית לדעת תנא קמא וכביצה לדעת רבי יהודה - ועל שורשה בהבנת הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת".