ברכות, פרק ד', משנה א'. משנה זו עוסקת בזמניהן של שלוש התפילות - שחרית, מנחה ומעריב - וכן בזמנה של תפילת מוסף.
"תפילת השחר עד חצות":
את תפילת שמונה עשרה של שחרית ניתן להתפלל עד חצות היום, נקודת האמצע שבין הזריחה לשקיעה. יש להבחין בין זמן זה לזמן קריאת שמע, שכפי שהזכרנו הוא עד שלוש שעות של היום בלבד.
"רבי יהודה אומר עד ארבע שעות" - רבי יהודה חולק וסובר כי הזמן מסתיים בתום ארבע שעות של היום. השעות שנוקטת בהן המשנה הן שעות זמניות: לא שעה של שישים דקות כשלעצמה, אלא חלוקת הזמן שמן הזריחה ועד השקיעה לשנים עשר חלקים, כאשר כל חלק כזה הוא שעה זמנית. לדעת רבי יהודה, בתום ארבע שעות זמניות מסתיים הזמן שבו ניתן להתפלל שמונה עשרה של שחרית.
יסודה של המחלוקת: תפילת השחר נתקנה כנגד קרבן התמיד של שחר שהוקרב בבית המקדש, ובזמן הקרבתו נחלקו אף כן - האם ניתן להקריבו עד ארבע שעות, או שהזמן נמשך עד חצות. להלכה נפסק שניתן להתפלל עד חצות, אך מושג 'תפילה בזמנה' - קיום התפילה בזמנה הראוי - מתקיים רק בהתפללו בתוך ארבע השעות הראשונות, כדעת רבי יהודה.
"תפילת המנחה עד הערב":
את תפילת המנחה ניתן להתפלל עד הערב, כלומר עד השקיעה. "רבי יהודה אומר עד פלג המנחה" - עד חצי זמן המנחה. להבנת הדברים:
מנחה גדולה: משש שעות וחצי ביום (חצי שעה לאחר חצות) - זמן שממנו ניתן היה להקריב את התמיד של בין הערביים.
מנחה קטנה: מתשע שעות וחצי ביום ועד השקיעה - זהו הזמן הרגיל שבו הוקרב קרבן התמיד של בין הערביים, הקרבן היומי של אחר הצהריים, בבית המקדש. ל'מנחה' זו מתייחסת המשנה.
פלג המנחה: מחצית זמן מנחה קטנה - אמצע הזמן שבין תשע שעות וחצי ועד תום השעה השתים עשרה, שהיא סוף היום; היינו עשר שעות וארבעים וחמש דקות של היום לפי חשבון השעות הזמניות.
"תפילת הערב אין לה קבע":
לתפילת מעריב אין זמן קבוע, וכל הערב עומד לרשות המתפלל (אף שאת קריאת שמע יש לומר לפני חצות). הבחירה בלשון "אין לה קבע", ולא בלשון "כל הלילה", מלמדת נקודה נוספת: חכמים לא קבעו את תפילת מעריב באותה דרגת חובה ואחריות שקבעו לשחרית ולמנחה, ותפילת ערבית מוגדרת 'רשות'. עם זאת, כפי שכותב הרמב"ם, נהגו כלל ישראל בכל המקומות להתפלל מעריב, ולפיכך דינה כתפילת חובה לכל דבר.
"ושל מוסף כל היום":
את תפילת מוסף ניתן להתפלל במשך כל היום. "רבי יהודה אומר עד שבע שעות" - לדעתו זמן תפילת מוסף מוגבל עד תום שבע שעות של היום, שעה אחת לאחר חצות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זמני התפילות - שחרית עד חצות (ולרבי יהודה עד ארבע שעות, כמחלוקת בזמן התמיד של שחר), מנחה עד הערב (ולרבי יהודה עד פלג המנחה), מעריב שאין לה קבע ולפיכך הוגדרה 'רשות' אף שנהגו בה כחובה, ומוסף כל היום (ולרבי יהודה עד שבע שעות).