ברכות, פרק ז', משנה א'. הפרק השביעי במסכת ברכות עוסק בהלכות ברכת המזון. המשנה פותחת בדינם של שלושה שאכלו כאחד: הם מחויבים לא רק לברך, אלא אף לזמן. 'זימון' פירושו המילולי הזמנה - המסובים מזמינים זה את זה באופן רשמי לברך.
הדברים שמזמנין עליהם אף שיש בהם בעיה הלכתית:
"אכל דמאי" - דמאי הוא תוצרת שנקנתה מעם הארץ, שאין אנו מאמינים לו שהפריש ממנה מעשר ראשון. תרומה אמנם מאמינים אנו שהפריש, שכן עמי הארץ היו מקפידים להפריש תרומה, אך לא בהכרח מעשר; לפיכך חייבים להפריש ממנה מעשר ומעשר שני, ויש תהליך מסודר לכך. חידושה של המשנה הוא שאף מי שאכל דמאי קודם שתיקנו - מזמנין עליו. וטעם הדבר: "רוב עמי הארץ מעשרין הם", ורק מיעוטם אינם מפרישים. משום כך אסור לכתחילה לאכול דמאי, אך אם אכלו, מאחר שהרוב מפרישים, חלה עליו חובת ברכה וניתן לזמן עליו.
"ומעשר ראשון שניטלה תרומתו" - מעשר ראשון הוא העשירית הראשונה המופרשת ונתונה ללוי, והלוי מחויב להפריש ממנו תרומת מעשר - עשרה אחוזים מן המעשר, מאית מכלל התבואה - ולתתה לכהן. ואם כן, מה החידוש כאן? מדובר במצב שבו תרומת המעשר אכן הופרשה, אך התרומה הגדולה (אותם שני אחוזים הניתנים לכהן מן התבואה) לא הופרשה, ולכאורה היה הדבר צריך להחשיבו טבל האסור באכילה. אלא שהמדובר במקרה שהלוי לקח את המעשר מן התבואה קודם שנסתיים עיבודה - קודם 'מירוח הכרי', החלקת ערמת התבואה. משהופרש המעשר הראשון קודם לזמן זה, בדיעבד אין חובה להפריש ממנו תרומה גדולה, וכל שהופרשה ממנו תרומת מעשר - מותר באכילה.
"ומעשר שני והקדש שנפדו" - מעשר שני צריך להיאכל בירושלים או להיפדות, שיעלה כספו לירושלים ויאכלו ממנו; והקדש הוא דבר שהוקדש לבית המקדש לבדק הבית ולאחר מכן נפדה. אם נפדו - מה הבעיה באכילתם? החידוש הוא שלא הוסיף חומש. הפודה מעשר שני או הקדש מחויב לפדותם בקרן ובתוספת חומש, כלומר עשרים וחמישה אחוזים מן הקרן: פירות בשווי מאה - פדיונם במאה עשרים וחמישה. ואף שלא הוסיף את החומש, אין החומש מעכב את הפדיון: הפדיון כשר, החומש נשאר חוב עליו, ובינתיים המעשר השני וההקדש נחשבים פדויים ומותרים באכילה.
"והשמש שאכל כזית" - השמש המשרת את המסובים בסעודה, אף שאין לו מקום בשולחן, אם אכל שיעור כזית לחם - מצטרף לזימון.
"והכותי" - הכותים היו קבוצת אנשים שהובאה לארץ ישראל בידי מלך אשור והתגיירה, ויש להסתפק אם התגיירו כראוי. לדעת המשנה נחשב הכותי גר כהלכה, ולפיכך "מזמנין עליהם" - עליו ועל כל הנמנים כאן. אולם לאחר תקופת המשנה הוחשבו הכותים לגויים, וכך אנו מתייחסים אליהם.
הדברים שאין מזמנין עליהם:
מכאן עוברת המשנה למקרים שאין רשות לאכול בהם, ואם אכלם - אין מזמנין עליהם:
"אכל טבל" - טבל הוא כל תוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות כראוי. המשנה מלמדת שאף טבל שחיובו בתרומות ומעשרות מדרבנן בלבד - אסור באכילה ואין מזמנין עליו.
"ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו" - אין הכוונה שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר, אותם עשרה אחוזים מן המעשר הניתנים לכהן, שהרי פשוט שדבר זה אסור באכילה. אלא מדובר במצב שתרומת המעשר אכן הופרשה, ואולם התרומה הגדולה לא הופרשה. ברישא של המשנה למדנו שאי-הפרשת התרומה הגדולה אינה מעכבת, אך שם דובר במקרה שהמעשר ניטל קודם סיום עיבוד התבואה, בטרם נעשה המירוח. כאן, לאחר שנסתיים העיבוד ונעשה מירוח הכרי, מחויבת התבואה בהפרשת תרומה גדולה. משהפריש מעשר ראשון בשלב זה ונתן תרומת מעשר לכהן, אך לא הפריש את התרומה הגדולה - אותם שני אחוזים - זו הבעיה, והדבר אסור באכילה.
"ומעשר שני והקדש שלא נפדו" - אין הכוונה שלא נפדו כלל, שאז פשוט שאסורים באכילה ואין מזמנין ומברכין עליהם. הגמרא מבארת שמעשר שני צריך להיפדות במטבע שיש עליו טביעה - צורה וסימן; ואם פדהו ב'אסימון', חתיכת מתכת שאין עליה שום טביעה, אין זה אמצעי ראוי לפדיון ואין הפדיון תקף. ובהקדש, אין הוא צריך מטבע שיש בו צורה, ואפשר לפדותו אף בחתיכת מתכת - אלא שהמשנה עוסקת במי שעשה את החילול על קרקע, ואין הקרקע מועילה לפדיון הקדש. בנסיבות אלו אסורים מעשר שני והקדש באכילה, שהרי פדיונם לא הועיל.
"והשמש שאכל פחות מכזית" - שמש המשרת בסעודה שאכל פחות משיעור כזית אינו מצטרף לזימון ואינו יכול להיות חלק ממנו.
"והנכרי" - אין הכוונה לגוי גמור, שהרי פשוט שאינו מצטרף. אלא מדובר בגר שנמצא בתהליך גיורו: כבר מל, "ולא טבל" - עדיין לא טבל במקווה. וכל זמן שלא טבל, מעמדו כנכרי ואינו מצטרף לזימון.
ועל כל אלו מסיימת המשנה: "אין מזמנין עליהם".
לסיכום: משנה זו עוסקת בשלושה שאכלו כאחד, החייבים בברכת המזון ובזימון, ומונה שתי רשימות מקבילות. מזון ומסובים שאף שיש בהם בעיה הלכתית מזמנין עליהם: דמאי (שרוב עמי הארץ מעשרין), מעשר ראשון שניטלה תרומתו קודם המירוח, מעשר שני והקדש שנפדו בלא תוספת חומש, שמש שאכל כזית, והכותי. ולעומתם אלו שאין מזמנין עליהם: טבל, מעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומה גדולה לאחר המירוח, מעשר שני והקדש שפדיונם לא הועיל, שמש שאכל פחות מכזית, וגר שמל ולא טבל.