ברכות פרק ה', משנה א'. המשנה פותחת וקובעת: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" - אין אדם רשאי לעמוד בתפילת שמונה עשרה אלא מתוך כובד ראש.
מהו "כובד ראש":
פשט המילים הוא ראש כבד, אך אין הכוונה לכובד ממשי. הכוונה היא לתחושת הכנעה ויראת שמים המלווה את האדם בשעה שהוא מתפלל.
הנהגת החסידים הראשונים:
כדי להמחיש רעיון זה, משתפת אותנו המשנה בהנהגתם של אנשים קדושים: "חסידים הראשונים". אין הכוונה לחסידים שבימינו, ואף לא לחסידים שקדמו לזמננו, אלא לאנשי קדם - חסידים גדולים וקדושים, שהיו מדקדקים מאוד בקיום המצוות. הם היו ממתינים שעה שלמה קודם התפילה, מתבוננים ומעמיקים ברצינות רבה, כדי לכוון את ליבם, לרוקן את מחשבתם ולהיות מסוגלים לחשוב על הקדוש ברוך הוא. משהגיעו למצב זה, יכלו להתפלל באמת מתוך כובד ראש, ברצינות הראויה.
עד היכן מגיעה מידת הריכוז:
המשנה ממשיכה ומלמדת עד כמה נדרש המתפלל להיות מרוכז:
"אפילו המלך שואל בשלומו" - אין המתפלל משיב לו.
"ואפילו נחש כרוך על עקבו" - אין להפסיק את התפילה.
הגמרא מבארת ששני המקרים הללו נאמרו דווקא במצב שאין בו סכנת נפשות ואין בו סכנה ממשית לחייו:
בנחש - כאשר ידוע שאין זה נחש ארסי.
במלך - כאשר מדובר במלך יהודי, ולא במלך גוי העלול לכעוס. בעת העתיקה היה בידי המלכים כוח של חיים ומוות, ולפיכך התעלמות מהם הייתה כרוכה בסכנה.
אין מדובר, אם כן, בתרחיש שיש בו סכנה, ולפיכך אין המתפלל מפסיק את תפילתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש - הכנעה ויראת שמים; עמדנו על הנהגת חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה קודם התפילה כדי לכוון את ליבם; ולמדנו את שיעור הריכוז הנדרש - שאין משיבין למלך ואין מפסיקין מפני נחש הכרוך על העקב, ובלבד שאין בכך סכנת נפשות.