ברכות, פרק ג', משנה א'. בפרק הקודם הכרנו את היסוד שמי שטרוד ועסוק במצווה אחת - פטור ממצווה אחרת. מתוך כלל זה, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, עוסקת משנתנו וכמה מן המשניות הבאות אחריה באריכות.
דין האונן:
המשנה עוסקת במי שנפטר לו קרוב משפחה שהוא חייב להתאבל עליו. בזמן שלאחר הפטירה, בעוד המת "מוטל לפניו" - כלומר עדיין לא נקבר - הוא פטור מקריאת שמע, מתפילת שמונה עשרה ומהנחת תפילין. ובנוסח הגמרא של המשנה מוסיפים: פטור אף "מכל המצוות האמורות בתורה".
זהו הדין המכונה 'אונן': מי שקרוב משפחתו טרם נקבר. מכיוון שדרך כלל הוא עסוק בקבורת המת, פטור הוא מכל המצוות - אינו מברך ברכות ואינו מקיים מצוות כלל.
המלווים את המת:
מכאן עוברת המשנה לדון בשאר המשתתפים בלוויה ובליווי הנפטר. שני סוגי אנשים מונים כאן:
"נושאי המיטה וחילופיהן" - הנושאים בפועל את מיטת הקבורה, ואלו שמתחלפים עמם. כך היו מעבירים את המיטה מקבוצה אחת לחברתה.
"אלו שלפני המיטה ואלו שלאחר המיטה" - ההולכים בלוויה לפני המיטה ולאחריה.
בשני המקרים הדבר תלוי בשאלה אחת: מי שהמיטה זקוקה לו - כלומר שהוא עומד לשאת אותה בפועל ולהיות מעורב בכך ישירות - פטור מקריאת שמע. ומי שהמיטה אינה זקוקה לו, והוא רק מלווה אותה, חייב בקריאת שמע.
הטעם לכך: קריאת שמע היא מצווה שניתן לקיימה תוך כדי הליכה, ואף הפסוק הראשון ממש, הדורש כוונה, ניתן לעמוד לרגע ולומר אותו. משום כך אפשר להם, למלווים שאינם נושאים את המת בפועל, לקיים את מצוות קריאת שמע.
אלו ואלו פטורים מן התפילה:
אך "אלו ואלו" - הן אלו שהמיטה זקוקה להם ועומדים לשאתה בפועל, והן אלו שאינם עומדים לשאתה אלא רק מלווים אותה - פטורים מן התפילה, מקריאת שמע ומתפילת שמונה עשרה. וזאת משום שאין ניתן לקיימן תוך כדי הליכה, שהן דורשות עמידה וריכוז.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין האונן - שכל זמן שמתו מוטל לפניו ולא נקבר, פטור מקריאת שמע, מתפילה, מתפילין ומכל המצוות האמורות בתורה, משום שהוא טרוד בקבורת מתו. כמו כן למדנו את דין המלווים: נושאי המיטה וחילופיהן, וההולכים לפני המיטה ולאחריה - את שלמיטה צורך פטורים, ואת שאין למיטה צורך חייבים בקריאת שמע, שאפשר לקיימה אף בהליכה; ואלו ואלו פטורים מן התפילה הדורשת עמידה וריכוז.