בכורות, פרק ו', משנה י"ב. במשנה הקודמת סיימנו את רשימת המומים הקבועים - אותם מומים תמידיים המתירים לשחוט את הבכור מחוץ למקדש ולאכלו שם. משנתנו עוסקת במצב ביניים: מומים שאינם מתירים לשחוט את הבכור ולאכלו מחוץ למקדש, ועם זאת הבהמה חסרה או פגומה עד כדי כך שאין לשחטה ולהקריבה כקרבן.
שני עניינים נפרדים לפנינו:
מום עובר: מום זמני שניתן לצפות שיחלוף מאליו, ואז תשוב הבהמה להיות מותרת בהקרבה. בינתיים אין לעשות דבר אלא להמתין ולראות: או שתקבל מום קבוע, או שיחלוף המום הזמני.
שאינו מן המובחר: אין זה מום קבוע ואף לא מום עובר במובן של היתר או איסור שחיטה. הבהמה קדושה בקדושת הגוף של קרבן, שהרי אין בה מום, ואף על פי כן אין היא מהודרת דיה כדי להקריבה. הפסוק אומר "מבחר נדריכם" - המובחר שבקרבנות, ומשם נלמד ומורחב לכלל הקרבנות: אף אם אינם חייבים להיות ממש "מן המובחר", עליהם להיות במצב אידיאלי יחסית, ולא קרבנות מדרגה שנייה.
בשני המקרים התוצאה זהה: כיוון שמן התורה אין בבהמה מום, אי אפשר לשחטה מחוץ לעזרה, ויחד עם זאת אין היא ראויה להקרבה ולכן גם אי אפשר להקריבה.
אומרת המשנה: "אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה" - אלו הבעיות שיכולות להיות בבכור (ובמידה רבה נוגעות אף לבהמות שאינן בכורות), הגורמות לכך שאין להקריבו במקדש משום שאינו ראוי לקרבן, ואף אין לשחטו במדינה, מחוץ למקדש, ולאכלו שם.
"חוורור והמים שאינם קבועין" - למדנו קודם בפרק שאם ישנה בעיה קבועה של אותם כתמים לבנים קטנים בעין הנשארים שמונים יום, הרי זה מום קבוע. 'חוורור' נגזר מלשון לובן, כתמים לבנים בעין. כאן מדובר בכתמים זמניים, הבאים והולכים, וכל עוד הם קיימים באופן זמני זהו מום שאינו קבוע ואי אפשר להקריב. 'מים שאינם קבועין' - עיניים דומעות שאינן דומעות באופן קבוע, ואפשר אולי לרפאן במרשם שהזכירה המשנה קודם לכן. עד שיתברר אם המצב קבוע אם לאו, אי אפשר לשחוט: שמא קבוע ושמא אינו קבוע.
"וחיטין הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו" - דיברנו על כך שבבכור, ובכל סוגי הבהמות, ישנן שמונה שיניים חותכות מלפנים, שאם נפגמו הרי זה מום קבוע. אך בשיניים הטוחנות שמאחור אין מום קבוע אלא אם כן נעקרה אחת מהן לחלוטין. מה הדין כשרק נפגמה? זהו בוודאי מצב קבוע, שהרי השן לא תצמח מחדש, אך אין זה נחשב מום מכיוון שאינו נראה מבחוץ. עם זאת, שן פגומה מורידה את הבהמה מלהיות מן המובחר, ושוב: אי אפשר להקריבה ואי אפשר לשחטה.
"ובעל גרב" - הפסוק אומר שבעל גרב הרי הוא בעל מום, אלא שהגרב שבפסוק הוא נגע עור או זיהום שהוא מצב קבוע. כאן מדובר בסוג של גלד הצומח על פגיעה בעור, שניתן לצפות שיתרפא מאליו. מכיוון שסופו להתרפא אין זה מום קבוע, אך כל עוד הוא לח והבהמה לא נתרפאה, הרי היא מאוסה ופגומה, וזהו מום עובר.
"ובעל יבלת" - בהמה שיש בעינה כעין יבלת. למדנו קודם בפרק שני דברים: ראשית, שדברים שבלובן העין אינם משנים; ולאחר מכן, שאם יש יבלת בעין - ולא רק בשחור העין אלא אפילו בלובן - ושערה יוצאת ממנה, הרי זה מום קבוע. כאן מדובר ביבלת שבעין שאין שערה לבנה יוצאת ממנה. לפיכך, מכיוון שהיא קבועה ואינה עומדת לעבור, אך אין היא חמורה כל כך, אין היא נחשבת מום שמותר לשחוט עליו, ומאידך אין הבהמה מן המובחר הראוי להקרבה.
"ובעל חזזית" - סוג אחר של נגע עור. אין מדובר בחזזית המצרית, אלא בבהמה שיש בה מחלת עור כלשהי, שחין וכיוצא בזה.
"וזקן וחולה ומזוהם" - שלושה אלו נלמדים מן המילה "מן" המופיעה שלוש פעמים בפסוקים. 'זקן' באופן אובייקטיבי - כבש או עז שעברו שנתיים, ופרה או שור שעברה שנתם השלישית; או בהמה שמחמת זקנתה היא רועדת בעומדה. 'חולה' - בהמה חולנית, שכאשר היא נעמדת היא רועדת משום שאינה חשה בטוב. 'מזוהם' - בהמה המסריחה. אין הכוונה לבהמה הזקוקה לרחצה, שזיעתה מסריחה, אלא לבהמה שמאיזו סיבה שתהיה ממשיכה להסריח אף לאחר שנרחצה. בהמה שיש בה סירחון כזה אינה בת שחיטה מחוץ לעזרה, ומאידך אינה מן המובחר ואי אפשר עוד להקריבה כקרבן.
הנפסלים על פי עד אחד או על פי הבעלים:
שני דברים נוספים פוסלים את הבהמה, ועניינם מעשה שאירע לה או מעשה שעשתה:
נרבע: בהמה שנרבעה, בין שהייתה הזכר ובין שהייתה הנקבה, וכאן מדובר בזכר. אילו היו שני עדים, הבהמה הייתה חייבת סקילה ומוצאת להורג; אך כשיש עד אחד בלבד, אי אפשר להוציאה להורג ואף אי אפשר להקריבה. כך גם אם האדם שהיה מעורב בדבר הודה, או שהבעלים אמרו שכך אירע - נאמן הוא כדי להחשיבה כנרבעת, אך אין בכך די. הלכות הוצאה להורג של בהמה שוות להלכות של אדם, ונדרשים בהן שני עדים.
המית את האדם: בהמה שהמיתה אדם, כדין שור הנסקל. אם היו שני עדים - הבהמה מוצאת להורג; אך אם אין שני עדים אלא עד אחד, אין היא מוצאת להורג ואף אין להקריבה כקרבן. הדין נותר כך גם אם בעל הבהמה הודה שבהמתו המיתה אדם, וכל זה נלמד מן הפסוקים.
טומטום ואנדרוגינוס:
טומטום - בהמה שקרום מכסה את איבריה המוצנעים, ואי אפשר לקבוע אם זכר היא או נקבה. הרי זה ספק זכר ספק נקבה, ומשמעותו ספק בכור: פטר רחם הוא, אך אין לדעת אם זכר הוא. לפיכך אי אפשר לשחטו ולהקריבו, שמא נקבה הוא, ואי אפשר לשחטו מחוץ למקדש ולאכלו, שמא זכר ובכור הוא.
אנדרוגינוס - בהמה שיש בה גם איברי זכר וגם איברי נקבה, וגדרו סבוך יותר. השאלה היא מה מעמדו: האם זהו זכר שיש לו גם איברי נקבה, כעין ספק זכר, או שמא הוא בריה שלישית לגמרי, קטגוריה נוספת שאינה זכר ואינה נקבה. סביב שאלה זו נחלקו התנאים במשנתנו.
דעה ראשונה: "לא במקדש ולא במדינה" - אין שוחטין עליו לא במקדש ולא במדינה, כלומר אי אפשר להקריבו ואי אפשר לאכלו מחוץ למקדש, בדיוק כטומטום, שכן אין אנו יודעים מה מעמדו. הרי זה ספק שיש להחמיר בו לשני הצדדים: חייבים לתתו לכהן, ואילו הכהן אינו יכול לגזזו ולעבוד בו ואף אינו יכול לאכלו. הבהמה נותרת ללא שימוש.
רבי ישמעאל: "אין מום גדול מזה" - רבי ישמעאל חולק, וסובר שבאנדרוגינוס דווקא, ולא בטומטום, מדובר בבכור זכר שיש לו איברי גוף של נקבה, וזהו מום קבוע גמור. אין בכך שום שאלה, שאין מום גדול בעולם מהיותו בעל איברי נקבה, ולפיכך מותר לשחטו מחוץ למקדש. אך עד שישחט עדיין דין בכור עליו, שהרי לדעתו זכר הוא אלא שהוא בעל מום, ואין לגזזו ולעבוד בו.
חכמים: "אינו בכור אלא נגזז ונעבד" - לדעת חכמים האנדרוגינוס אינו זכר ואינו נקבה, אלא בריה בפני עצמה. מכיוון שאינו זכר, אינו בכור, והלכות בכור אינן חלות עליו כלל, ממש כאילו הייתה זו נקבה. לפיכך אינו ניתן לכהן, ומותר לגזזו, לעבוד בו ולעשות בו כרצון הבעלים.
לסיכום: ההלכה כחכמים, כדברי הברטנורא. לפיכך אנו מתייחסים לאנדרוגינוס כבריה בפני עצמה: אינו זכר ולפיכך אינו בכור. ואילו הטומטום ספק הוא, ומכיוון שאין אנו יודעים מה הוא, יש להחמיר בו לשני הצדדים.