אנו עומדים במסכת בכורות, פרק ו', משנה י"א - המשנה האחרונה בפרק העוסק במומין הקבועים, אותם מומים המתירים את שחיטת הבכור.
"זנב העגל שאינו מגיע לערקוב":
הזנב של העגל, שהוא פרה צעירה, אינו מגיע עד ל'ערקוב' שלו. את המילה 'ערקוב' נתרגם כברך, אך ראוי להתבונן בשלד הפרה כדי לעמוד על משמעות הדברים במדויק.
רגל האדם מורכבת ממקטע אחד מעל הברך ומקטע אחד מתחתיה, ואילו המפרק שמתחתיו - הקרסול - הוא איבר אחר לגמרי, המחבר את הרגל אל כף הרגל. לעומת זאת, ברגל הפרה ישנם שלושה מקטעים:
המקטע העליון: מעין עצם הירך העליונה.
המקטע האמצעי: השוקה (הטיביה), ובראשה מפרק ברך הנקרא 'ערקוב'.
המקטע התחתון: עצם נוספת ובה מפרק נוסף, שאף הוא מעין ברך.
מפני כך המפרק העליון נקרא 'ערקוב' באות עי"ן, והמפרק התחתון נקרא 'ארכובה' באות אל"ף - אף שהשמות דומים מאוד בצליליהם.
המשנה קובעת אפוא כי אם זנבו של העגל הנולד אינו ארוך די הצורך להגיע עד מפרק הרגל הנקרא ערקוב, הרי זה מום - זנב קצר מדי. וממשיכה המשנה: "אמרו חכמים, כל זמן שהעגלים... וכל יום שמגדלין הן נמתחות" - דרכם של העגלים שזנבם מתחיל לכל הפחות באורך זה, וככל שהם גדלים הזנב נמתח ומתארך. אך אם ביום הראשון זנבו קצר עד שאינו מגיע לערקוב, הרי הוא בעל מום.
לאיזה ערקוב הכוונה?
שואלת המשנה על איזה מפרק מדובר: על העליון שבין הירך לשוק, או על התחתון שמתחתיו? רבי יוחנן בן נורי אומר: "לערקוב שבאמצע הירך" - כלומר למפרק העליון, הערקוב באות עי"ן. עד לשם צריך הזנב להגיע, ולא למפרק התחתון, הארכובה באות אל"ף.
חתימת הפרק:
המשנה מסכמת: "על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן". זוהי חזרה על מה שנאמר בפתח הפרק, ומבט לאחור מלמד כי כל הרשימה שלפנינו היא רשימת המומין שעליהם מותר לשחוט בכור, ושבגללם יש לפדות את פסולי המוקדשין (קורבנות כעולה ושלמים וכדומה) לפני הקרבתם. חזרה זו אף מפרידה בין רשימה זו לבין הבא אחריה, שכן יבואו לפנינו מומין אחרים שאינם מתירים לשחוט את הבהמה מיד. אך מדוע חוזרת המשנה על עצמה?
משיב הברטנורא: החזרה נועדה לאשר שכל מה שנמנה בפרק, באחת עשרה המשניות שלפנינו, הם אכן מומין קבועים. בכלל זה גם שלושת המומין של רבי אילא, שבהם התלבטנו כאשר בית דין אחד לא קיבלם ובית דין אחר קיבלם. ההלכה כרבי אילא, ולפיכך אף מי שנמצא בו אחד משלושת אלו - הכלולים אף הם ברשימה - מותר לשחוט את הבכור מחוץ לבית המקדש ולאוכלו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מום זנב העגל שאינו מגיע לערקוב, עמדנו על מבנה רגל הבהמה ועל ההבחנה בין ה'ערקוב' העליון ל'ארכובה' התחתונה, וראינו את דעת רבי יוחנן בן נורי שהמדובר במפרק שבאמצע הירך. כן עמדנו על חתימת הפרק - "על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן" - ועל ביאור הברטנורא שהחזרה באה לאשר כי כל המומין שנמנו בפרק הם מומין קבועים.