בכורות, פרק ח', משנה י'. במשנה זו אנו מסיימים את הפרק, ולמעשה מניחים מאחורינו את הלכות בכור. הנושא האחרון שבו עוסקת המשנה הוא הלכות שדה אחוזה - נחלת אבות. ארץ ישראל חולקה בעיקרה לחלקות חקלאיות בימי יהושע בן נון, בחלוקת הארץ, וההלכה היא שאותן נחלות נשארות, ככלל, בתוך השבטים. לפיכך, אם אדם מוכר את נחלת אבותיו, בהגיע שנת היובל אחת לחמישים שנה שבה שדה האחוזה לבעליה המקוריים, לאותה משפחה.
יסוד הדין בכתוב:
הפסוק אומר: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" - אדם שירד מנכסיו ונאלץ למכור את חלקות אחוזתו. ממשיך הכתוב: "והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל" - הרוכש מחזיק בחלקה עד היובל, ואז "ויצא ביובל ושב לאחוזתו" - החלקה שבה לבעלים המקורי כחלק מנחלת אבותיו. נמצא שבהגיע שנת היובל מתבצע מעין איפוס מוחלט בכל הנוגע לנחלות אבות.
הפסוק מדבר במפורש במכירה, בדין מכר. השאלה היא מה דינן של דרכים אחרות שבהן עוברת שדה אחוזה מיד ליד: האם אף הן חוזרות ביובל, אם לאו? בכך עוסקת משנתנו.
שיטת רבי מאיר, התנא קמא:
הפסוק מדבר במכירה בלבד, ושום אופן אחר אינו בכלל זה. כלומר, מי שקיבל את הקרקע בדרך אחרת - היא נשארת בידו. ולכן שנינו: "אלו שאינן חוזרין ביובל" - האופנים שבהם אדם מחזיק בנחלת אבות שאינה שייכת למשפחתו, או בהקצאה בלתי שוויונית שלה, ואינם חוזרים בהגיע היובל:
"הבכורה" - מי שקיבל חלק כפול מכוח היותו בן בכור, ונטל חלק גדול יותר בנחלת אבותיו משאר אחיו, נשאר החלק בידו, שכן אין זו מכירה.
"והיורש את אשתו" - הדין הוא שיורשה היחיד של אישה נשואה הוא בעלה. נחלקו התנאים אם ירושה זו מדרבנן, והתנא קמא כאן סובר שהבעל יורש את אשתו מדאורייתא, ולפיכך אינו נדרש להשיב את הקרקע אלא היא נותרת בידו. ראוי לציין כי כאן טמונה הבעיה החמורה ביותר מבחינת אובדן נחלות אבות: אדם משבט ראובן הנושא אישה משבט שמעון - במותה עובר רכושה של משפחת שמעון לידי בן ראובן, ונמצא שבט שמעון מאבד קרקע. אף על פי כן, לדעת רבי מאיר אין זו מכירה ואין הקרקע חוזרת.
"והמייבם את אשת אחיו" - כפי שראינו במשנה הקודמת, המייבם נכנס לנעלי אחיו בנושאו את אלמנתו, ולפיכך נוטל חלק גדול יותר משאר אחיו, שכן הוא מקבל את החלק שאחיו היה אמור לקבל או שכבר קיבל. חלק זה נשאר בידו.
"והמתנה" - הנותן את שדה אחוזתו, נחלת אבותיו, במתנה - נתן ואינו מקבלה בחזרה. הפסוק דיבר במכירה, וכאן אין מכירה.
שיטת חכמים:
"וחכמים אומרים: מתנה כמכר" - חכמים חולקים וסוברים שדין מתנה כדין מכר. מקור דבריהם בדרשה, וכדרכן של דרשות היא טכנית: הם למדים ממילה מיותרת שבכלל שדות האחוזה החוזרות לבעליהן המקוריים נכללת לא רק מכירה אלא אף מתנה.
שיטת רבי אליעזר:
"רבי אליעזר אומר: כולן חוזרין ביובל" - רבי אליעזר נוקט בגישה ההפוכה לזו של רבי מאיר, וסובר שכל האופנים הללו נידונים כדין מכירה. אף לו דרשה בעניין מכר ומתנה, והוא קובע כי החלק הכפול של הבכור, החלק שנוטל המייבם, וכן הקרקע המגיעה לאדם מכוח אשתו - כולם שקולים מבחינת ההלכה למתנה, ולפיכך חוזרים. ובאשר לירושת האישה, הוא נוקט בדעה שירושת הבעל את אשתו היא מדרבנן, ועל כן ודאי שהקרקע חוזרת.
מובן מאליו שדבר זה יוליד קשיים לוגיסטיים והלכתיים מורכבים: כעבור חמישים שנה נדרש אדם שהוא בכור, או שסבו היה בכור, לחלק מחדש את חלקותיו עם בני דודיו. אכן מדובר באתגר לוגיסטי, אך זהו הדין לשיטת רבי אליעזר, וכפי שנסכם בסוף - אף להלכה.
שיטת רבי יוחנן בן ברוקה:
"רבי יוחנן בן ברוקה אומר: היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה להם מן הדמים". לשיטתו, אדם יורש את אשתו מדאורייתא, ואף על פי כן התערבו חכמים מפני העוול שבדבר: למשפחת האישה חלקת קבר משפחתית שבה קברו את קרוביהם במשך דורות, וכעת הגיעה חלקה זו לרשותו של אדם ממשפחה אחרת. וכי ייתכן שייאלצו לקבור את מתיהם בחצרו של זר, או שלא יהיה להם עוד מקום קבורה? לפיכך קבעו חכמים שהיורש את אשתו, אם נכללה בירושתו חלקת קבורה משפחתית, חייב להשיבה לבני המשפחה.
אלא שמאחר שמן הדין הקרקע שלו באמת, אין הוא חייב לוותר עליה בחינם, ובידו למכרה ולקבל עליה תמורה. אם חלקת הקבר שירש מאשתו שווה מיליון דולר, רשאי הוא לומר לבני המשפחה: הריני מחזיר לכם את חלקת הקבר המשפחתית, ואתם תשלמו לי מיליון דולר. על כך מוסיף רבי יוחנן בן ברוקה הגבלה אחת, קיזוז קטן: מאחר שמדרבנן מוטלת על הבעל חובת קבורת אשתו, והוא זה שחייב לשאת בהוצאותיה, יש לנכות מן התמורה את שווי הקרקע ששימשה לקבורת אשתו. כלומר, אם חלקת קבר עולה עשרת אלפים דולר, אומר הבעל לבני משפחת אשתו: זו נחלת אבותיכם שירשתי מבת משפחתכם, ושוויה מיליון דולר, אך קבורת אישה עולה עשרת אלפים דולר, וקבורתה מוטלת עלי - על כן תשלמו לי תשע מאות תשעים אלף דולר.
ראוי לשים לב כי אין במשנה אזכור מפורש של שדות אחוזה, וכך מבארת הגמרא את לשונה. הרי לשון המשנה עם התוספת המבארת: "היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה" - היורש את שדה האחוזה של משפחת אשתו חייב להשיב חלק זה למשפחתה; "וינכה להם מן הדמים" - ומנכה מן התמורה שהוא מקבל כפיצוי על החזרת אותה קרקע אחוזה, השייכת לו כדין ואף מדאורייתא, את כל מה שעלתה לו קבורת אשתו, שכן חובה נפרדת היא המוטלת עליו.
להלכה - פסק הרמב"ם:
הרמב"ם פוסק שהכול חוזר, ופסק זה מפתיע למדי:
הבכור: חייב להחזיר את חלקו בשדה אחוזה, בנחלות האבות. דין זה מוגבל לנחלות אבות בלבד ואינו אמור בבתי ערי חומה וכיוצא בהם, וכן אין מדובר בהחזרת ממון מזומן שבחשבון הבנק, אותו הוא שומר לעצמו. אך בנחלות האבות חייב הוא לעשות התחשבנות בהגיע היובל ולחשב מחדש, כך שיקבלו האחים חלק שווה בנחלת אבות משפחתם לטווח הארוך.
היבם: שנטל חלק נוסף - חייב להחזיר.
המתנה: הנותן מקבלה בחזרה.
היורש את אשתו: הרמב"ם סובר שירושת הבעל את אשתו מדרבנן ולא מדאורייתא, והיה מסתבר לומר שקל וחומר שתשוב נחלת האבות למשפחת האישה, שהרי מלכתחילה לא זכה בה הבעל אלא מדרבנן. אף על פי כן פוסק הרמב"ם שכדרכם של חכמים במקומות רבים, ביקשו לחזק את דבריהם ולומר: משאמרנו שהבעל יורש את אשתו - התכוונו לכך. ומתוך שביקשו לחזק את תקנתם, קבעו חכמים שירושת הבעל בקרקעות אשתו נשארת בידו ואינה חוזרת ביובל.
זהו פסקו של הרמב"ם, ובכך אנו מסיימים את פרק ח' של מסכת בכורות.