מסכת בכורות, פרק ד, משנה י - המשנה האחרונה של הפרק, ובה אנו מסיימים את הנושא של דיני אדם שמעמדו ההלכתי הוא חשוד, כלומר שנחשד בעבירה על דברי תורה באחת מן הדרכים שלמדנו. השאלה הנידונה כאן היא: אדם שהוא בגדר חשוד בתחום אחד, האם חושדים בו אף בתחום אחר? למשל, החשוד על המעשרות, שאמרנו כי אין לקנות ממנו דברי מאכל - האם ניתן לקנות ממנו פשתן בשנת השמיטה? ולהיפך, החשוד על השביעית, שאין לקנות ממנו תוצרת חקלאית בשנה השביעית - האם בשנה שאינה שנת שמיטה ניתן לקנות ממנו תוצרת ולסמוך על כשרותה?
העיקרון העומד ביסוד הדברים:
אם יש טעם להניח שהאדם מחמיר יותר בתחום האחר - כלומר שהקל בתחום שבו נכשל משום שבעיניו הוא פחות חמור, ואילו את התחום האחר הוא רואה כחמור יותר ולא יזלזל בו - ניתן לסמוך עליו באותו תחום עד שיוכח אחרת. על אחת כמה וכמה כאשר ידוע עליו שעבר על איסור מדרבנן, שאין בכך ראיה שיעבור אף על איסור מדאורייתא. לעומת זאת, כאשר עבר על החמור - איסור מדאורייתא - עדיין יש לחשוד בו שיעבור גם על הקל מדרבנן.
"החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות":
אדם שמעמדו ההלכתי הוא חשוד, משום שידוע לנו כי בעבר עבר על הלכות שביעית - מכר תוצרת בפעילות מסחרית ושיקר באומרו שהדבר מותר - אין לקנות ממנו תוצרת בשנה השביעית, ואף לא פשתן. אולם אינו חשוד על המעשרות, ואין הגבלה לקנות ממנו לעניין זה. הכוונה למה שהוא אומר בנוגע למצוות מעשר שני: אין חוששים שימכור תוצרת של מעשר שני בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית או החמישית שבמחזור השמיטה, מחוץ לירושלים, ויאמר שאין זה מעשר שני. ומדוע? אף ששניהם דיני תורה, במעשר שני יש חומרה המשמעותית מבחינה פסיכולוגית, שהרי אי אפשר לאוכלו מחוץ לירושלים. לפיכך, אדם זה שעבר על השמיטה משום שהיא נתפסת בעיניו כפחות חמורה, יראה את המעשר כחמור יותר ולא יעבור על הלכותיו.
"החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית":
מי שחשוד לעניין מעשרות, משמעות הדבר שמכר פירות מעשר שני כאילו היו חולין וללא כל הגבלה, ומעתה אין לקנות ממנו מעשרות, שכן חוששים שאינו שומר על ההלכה. ואולם אינו חשוד על השביעית: אין חוששים שימכור בשנת השמיטה פירות ויטען שאינם פירות שביעית בעוד שהם כן. ומדוע? אף ששניהם דיני תורה, בפירות שביעית יש חומרה שאין במעשר - שהמעשר ניתן לפדותו, להעביר את הקדושה מן הפירות אל המטבעות, להביא את המטבעות לירושלים ולאכול שם. ואילו בפירות הגדלים בשנת השמיטה אין מושג של פדיון כלל: אם יש בהם קדושת שביעית, קדושתם עומדת במקומה. פירות האילן והאגוזים, למשל, יש בהם קדושת שביעית ויש לאוכלם בהתאם, ואין אפשרות לפדות את קדושתם ולאכלם במקום אחר בירושלים. מתוך חומרה זו אנו מניחים שאדם זה מחמיר בפירות שביעית יותר מאשר במעשרות, ולפיכך ניתן לסמוך על פירות השביעית שלו אף שידוע לנו כי עבר בעבר על הלכות מעשרות.
הקדמה לעניין הטהרות:
אין כל חיוב לאכול יבול טהור. אדם רשאי להיות טמא, ואף מאכליו רשאים להיות טמאים, ואם הוא אוכל חולין בטומאה או מניח להם להיטמא לכתחילה - אין בכך איסור. החומרות שעניינן מניעת התפשטות הטומאה נוגעות לקדשים, וישנן הגבלות בתרומה ואף במעשר שני העולה לירושלים, אך בחולין רגילים אין כל הגבלה. אף על פי כן קבעו חכמים כי ראוי לאדם לאכול אף את חוליו בטהרה, ומכאן שקיים בכך עניין מדרבנן.
מעתה, אדם שידוע עלינו כי שיקר ואמר על אוכל טמא שהוא טהור - אין הוא שומר טהרות ואינו מקפיד על טהרת מאכליו. האם יש לחשוד בו שיעבור אף על שביעית ועל מעשרות וישקר בהם? התשובה שלילית, שהרי אלו איסורי תורה, וסביר להניח שיחמיר וייזהר בהם יותר. אך מן הצד השני של המטבע: מי שידוע כי אינו שומר מעשרות ומשקר בכך, או שאינו שומר שביעית ומשקר בכך, בוודאי יש לחשוד בו שישקר אף בעניין שמדרבנן, כשמירת חולין בטהרה.
וכך שנינו במשנה: החשוד על אלו - על המעשרות או על השביעית - שעשה דברים אסורים וניסה לרמות את הציבור ונתפס בעבר, בהחלט חושדים שאוכלו אינו טהור אף שהוא אומר שכן. ומן הצד השני, החשוד על הטהרות, שהעיד בעבר על אוכל טמא שהוא טהור ונתגלה הדבר, אינו חשוד לא על זה ולא על זה: אין חוששים שישקר גם בפירות שביעית, וניתן לקנות ממנו פירות של השנה השביעית; ואין מניחים שישקר בפירות מעשר שני או בתרומה, וניתן לקנותם ממנו כראוי, כל אחד לפי עניינו. שהרי אין בכך שאינו מקפיד על דין דרבנן ראיה שאינו מקפיד על דין דאורייתא.
להלכה למעשה:
הקונה תוצרת מעם הארץ - לא מאדם שהוא חשוד, אלא מאדם שהוא צדיק גמור אלא שאינו למדן במיוחד ולא קיבל על עצמו לשמור על טהרה, ולפיכך הוא מוגדר עם הארץ להבדיל מחבר, כפי שלמדנו באריכות במסכת דמאי - חייב להניח שלא הפריש כראוי תרומת מעשר. לפי ההלכה שלמדנו במסכת דמאי חוששים לתרומת מעשר וכן למעשר שני. בלא להיכנס לפרטי הדברים, הנקודה היא שהקונה תוצרת מעם הארץ, או מכל אדם שלא קיבל על עצמו באופן רשמי להיות חבר ולנהוג כראוי, חייב להתייחס אל התוצרת כאל ספק - וזהו הנקרא דמאי, שמא עושרה ושמא לא. לפיכך יעשר אותה שוב, יפריש את תרומת המעשר ויפדה את המעשר השני כראוי, אך ללא ברכה, שהרי ייתכן שהמוכר כבר עשה זאת.
מעתה, כאשר אנו אומרים שאדם חשוד על המעשרות, משמעות הדבר שהקונה ממנו פירות צריך לא רק לעשרם אלא אף לברך על כך, שכן מתייחסים אליהם כפירות שוודאי לא עושרו, אף אם הוא טוען אחרת, ואין מאמינים לו כלל. וזוהי נקודת המשנה:
החשוד על מעשר שני: יש לעשר את פירותיו בברכה, אך ניתן לקנות ממנו פשתן או דברי מאכל בשנה השביעית.
החשוד על השביעית: אין לקנות ממנו דברי מאכל ואף לא פשתן ובדי פשתן בשנה השביעית, אך ניתן לקנות ממנו דברי מאכל בלא לחשוש למעשר שני וכיוצא בו - אלא שדינו כעם הארץ, ועדיין יש להפריש את המעשרות כדין דמאי, פירות שיש ספק אם עושרו.
"זה הכלל":
השורה האחרונה של המשנה, ושל הפרק כולו, מפתיעה במקצת. כמעט תמיד, כשמשנה מסתיימת בביטוי "זה הכלל", כוונתה לסכם את מה שנאמר בה קודם לכן, עד כדי כך שהגמרא נוהגת לשאול: הרי זה עתה קראנו את המשנה, ומדוע יש לסכמה לנו? את העיקרון ניתן להבין מאליו. ולפיכך היא שואלת על המילים "זה הכלל" - "לאתויי מאי", מה בא הכלל להוסיף ואיזה מידע חדש עולה ממנו.
ואילו כאן, במשנתנו, הביטוי "זה הכלל" מתייחס לעניין חדש. אין זה סיכום של מה שנאמר עד עתה ושל העיקרון שהנחה את המשנה, אלא כלל חדש: "כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו" - אדם שמעמדו חשוד לגבי עניין מסוים, שביעית למשל, אינו יכול לשמש דיין בדיני שביעית, ואף אינו יכול לשמש עד המעיד על שמירת השביעית של אדם אחר, ואין מקבלים את עדותו. הנחת התנא היא שאם הוא משקר במעשיו שלו, ישקר גם במעשיהם של אחרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי החשוד בתחום אחד אינו בהכרח חשוד בתחום אחר, וזאת כאשר יש טעם להניח שהתחום האחר חמור בעיניו יותר: החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות מפני חומרת מעשר שני שאינו נאכל מחוץ לירושלים, והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית מפני שאין פדיון לקדושת שביעית. עוד למדנו שהחשוד על דיני תורה חשוד אף על הטהרות שמדרבנן, ואילו החשוד על הטהרות אינו חשוד על דיני התורה, וכן את הכלל החדש שכל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.
ההלכה בעניין האחרון מורכבת יותר, ולפיכך לא נדון בה כעת. בפרק הבא, במשנה ד', נשוב אליה ונדון בה בהרחבה רבה יותר.