בכורות, פרק שני, משנה תשע. במשנה זו, האחרונה שבפרק, נעסוק בהגדרת הבכור: מה נדרש כדי שוולד ייחשב בכור. הפסוק אומר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה לי הוא".
שני התנאים שבפסוק:
"כל בכור" - הוולד הראשון בגילו, היילוד הבכיר.
"פטר כל רחם" - זה שפתח את הרחם, היוצא הראשון מן הרחם.
השאלה היא אפוא: האם די באחד משני התנאים הללו, כלומר או הצאצא הבכור או זה שפטר את הרחם, או שמא נדרשים שניהם יחד? ולפי הצד השני, אם אין הוולד גם הצאצא הבכור וגם הראשון שיצא מן הרחם בלידה רגילה, אין הוא בכור. ההלכה היא כדעה האחרונה, וזהו הדבר המוכר, אך מכל מקום נחלקו בו התנאים.
המקרה שבמשנה: "יוצא דופן והבא אחריו" - האם, פרה, עז או כבשה, ילדה תאומים זכרים. הראשון יצא מן הצד ("יוצא דופן" כפשוטו: יצא מן הדופן, כלומר לידה בניתוח קיסרי), והשני, הבא אחריו, יצא בדרך הרגילה.
נמצא שלכל אחת משתי הבהמות יש אחת משתי המעלות בלבד:
הראשון: הוא הבכור בגילו, אך אינו פטר רחם, שכן לא הוא פתח את הרחם.
השני: הוא פטר רחם, אך אינו הבכור בגילו.
מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא:
רבי טרפון אומר: "שניהם ירעו עד שיסתאבו וייאכלו במומים לבעלים" - הדבר מוטל בספק, ולפיכך יש להתייחס אל שניהם כספק בכור: שניהם ירעו עד שייפול בהם מום קבוע, ואז ייאכלו לבעלים כדין ספק בכור.
רבי עקיבא אומר: "שניהם אינם בכור" - אין כאן ספק כלל, ואף לא אחד מהם בכור. "הא ראשון", המבוגר יותר שיצא בניתוח קיסרי, פטור "משום שלא פטר רחם", שהרי לא פתח את רחם אמו. "והשני משום שקדמו אחר", שאין הוא יכול להיקרא בכור, שכן אינו הצאצא המבוגר ביותר אלא השני בגילו.
לסיכום: יסוד המחלוקת הוא באופן קריאת הפסוק. לדעת רבי טרפון ייתכן שדי באחד משני התנאים, ולפיכך שניהם ספק בכור; ואילו לדעת רבי עקיבא התנאי של "פטר רחם" בא להגדיר ולבאר מהו הבכור: זה שהוא גם המבוגר ביותר וגם זה שפתח את הרחם. והלכה כרבי עקיבא.