בכורות, פרק ח', משנה ח'. במשנה הקודמת למדנו כי אין הכרח בכסף ממש, אלא כל דבר השווה חמישה מטבעות כסף כשר לפדיון הבכור. משנתנו באה לסייג קביעה זו ולומר: לא כל דבר כשר לכך, ויש דברים הפסולים לפדיון.
מקור ההגבלה - כלל ופרט וכלל:
יסוד ההגבלה נעוץ בדרשה הקרויה 'כלל ופרט וכלל': הפסוק נוקט תחילה לשון כללית, לאחריה לשון מפורטת, ושוב לשון כללית. הכלל הוא שאף שהלשון הכללית מרחיבה, כל הדברים הנכללים בה חייבים להיות דומים לפרט המפורש. דרשה מסוג זה מופיעה פעמים אחדות בש"ס, ובעיקר בהקשר של פדיון הבן.
"ופדויו מבן חדש" - לשון פדיון כללית, ולפיכך זהו כלל.
"בערכך כסף חמשת שקלים" - שווי מדויק של חמישה מטבעות כסף, ולפיכך זהו פרט.
"תפדה" - שוב לשון פדיון כללית, ולפיכך זהו כלל.
מסקנת הדרשה היא שניתן לפדות בכל דבר, ובלבד שיהיה דומה לפרט המפורש, למטבעות הכסף, בשני תנאים:
מיטלטל: דבר הניתן להזזה ולטלטול, כמטבעות הכסף.
גופו ממון: דבר שיש לו ערך עצמי, בניגוד לדבר שערכו נגזר ממשהו אחר.
מכאן עולות שלוש פסולות:
קרקעות: נדל"ן קבוע בקרקע ואינו ניתן להזזה, ואינו דומה בכך לכסף. משאינו מיטלטל, אין הוא כשר לפדיון הבן.
שטרות: שטר חוב, המחאה או איגרת חוב המבטיחה תשלום עתידי, אינם אלא חתיכת נייר ובה התחייבות. ערכם נגזר ואינו עצמי, ואין הם 'גופו ממון', ולפיכך אינם כשרים לפדיון.
עבדים: עבד כנעני ושפחה כנענית הוקשו בדרשה לקרקעות. אף שמבחינה מעשית ניתן להעבירם ממקום למקום, מחמת היקש זה אינם כשרים לפדיון הבן.
וזו לשון המשנה: "אין פודין לא בעבדים, ולא בשטרות, ולא בקרקעות" - לא בעבדים, לא בחוזים ושטרי חוב שערכם נגזר, ולא בקרקע שאינה מיטלטלת, בשונה ממטבעות הכסף.
"ולא בהקדשות":
מלשון המשנה - "אין פודין לא בעבדים, ולא בשטרות, ולא בקרקעות, ולא בהקדשות" - עלול הלומד לטעות ולסבור שלפנינו רשימה בת ארבעה פריטים, אך אין זו הכוונה. פשיטא שאין אדם יכול לפדות את בנו בדבר שהקדיש: אם הקדשתי גביע זהב יקר, שוב אינו שלי אלא של בית המקדש, וכיצד אפדה בו את בני ברכוש שאינו רכושי?
כוונת המשנה היא למקרה שאדם הקדיש דבר שאינו ראוי למזבח. כפי שהתבאר במקומות אחדים, ובכללם מסכת מנחות, יש בו קדושת דמים ולא קדושת הגוף: ערכו מוקדש, אך גוף החפץ אינו קדוש. חפץ כזה מיועד לבדק הבית, לתחזוקת בית המקדש, וניתן לפדותו בכסף.
כך, אם הקדשתי גביע זהב השווה ארבע מאות דולר, יכול אני למסור את הגביע עצמו או לפדותו בשוויו. אם אדם אחר קונה ממני את הגביע בארבע מאות דולר, יוצא הגביע לחולין והכסף הולך לבית המקדש. אם אני פודה אותו בעצמי, עליי להוסיף חומש, ולשלם חמש מאות דולר. הנקודה היא שהגביע יוצא לחולין באמצעות הכסף.
על כך אומרת המשנה: פדיית הקדש שיש בו קדושת דמים נעשית בכסף, במטבעות כסף ובמטילי זהב, אך אין להשתמש לשם כך בשלושת הדברים שנמנו - לא בעבד, לא בשטר חוב ולא בקרקע. "ולא בהקדשות" פירושו אפוא שאין פודין בשלושה אלו אף את ההקדשות.
הכותב שטר לכהן:
מכאן עוברת המשנה לעניין חדש: מה דינו של אדם המבקש לפדות את בנו בשטר חוב? אמנם כבר למדנו שאין הדבר מועיל, אך נעמוד על מהלך הדברים. האב אומר לכהן: בני בן שלושים ואחד יום ועליי לפדותו, אין הכסף מצוי בידי היום, הריני נותן לך שטר חוב ובשבוע הבא אתן לך את חמשת הסלעים. במסירת השטר לא אירע דבר, וכשנתן לו לאחר שבוע את חמשת הסלעים - מן התורה קיבל הכהן חמישה סלעים והבן פדוי.
אלא שחכמים חששו שהרואים יתבוננו רק בחלקה הראשון של הפעולה ויסברו שמסירת השטר עצמה היא הפודה, בעוד שלמדנו שאין השטר מועיל לפדיון הבן. משום כך חייבו את הנותן שטר לפרוע את שטרו, ואין בפירעון זה כדי לפדות את הבן. בסיפור שלפנינו נמצא האב נותן חמישה סלעים לפירעון השטר, וחמישה סלעים נוספים לפדיון הבן, סך הכול עשרה סלעים. זהו דין דרבנן, שנועד למנוע טעות ולהבהיר שחוזה של שטר חוב אינו מועיל בפדיון הבן.
וזו לשון המשנה: "כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים - חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי". משנתן שטר חוב, חייב לפרעו, ואף לאחר שנתן את חמשת הסלעים אין בנו פדוי מדרבנן, שכן רצו חכמים שייתן תשלום שני, כדי שיראו הכול שאין פודין את הבן אלא במזומן ולא בשטר חוב.
"לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו מתנה רשאי" - בדיעבד, אם חש הכהן שנטל עשרה סלעים תחת חמישה ומבקש להשיב לאב חמישה במתנה, אין בכך כל מניעה. ולמעשה, מעיקר הדין רשאי הכהן להחזיר את כל שקיבל עבור פדיון הבן, שכן בידו לתת כל מתנה שיחפוץ, ויכול הוא לקבל את חמשת הסלעים ולהחזירם לאב במתנה.
ברם, למרות שמצד הדין אין בכך בעיה, יש לחשוש שאם ייעשה הדבר מנהג קבוע - שהאב מוסר את חמשת הסלעים כמעשה טקסי והכהן מחזירם מיד - לא יגמור האב בדעתו להקנות את הכסף. הוא יסבור שאינו אלא מקיים טקס שאת תמורתו יקבל בחזרה, ומשאינו מקנה באמת, אין הפדיון חל. לפיכך אין ראוי שיקבל האדם את כספו בחזרה מן הכהן בפשטות, כדי שלא יבואו לחשוב שאין זה אלא טקס ולא תשלום ממשי ואמיתי.
לאחר שהתשלום נעשה בפועל, רשאי הכהן לעשות בכסף כרצונו, ואף להחזיר את המטבעות לאב. בפועל נוהגים כיום ברוב המקומות ליטול בהשאלה מגמ"ח את חמשת מטבעות הכסף, למסרם לכהן, ולאחר שקיבלם - לקנותם ממנו בחזרה בעסקה גמורה, לעיתים אף בפחות משוויים, ולהשיבם לגמ"ח. כך או כך, העסקה היא עסקה אמיתית, וזו נקודת המשנה כאן.
מאימתי חל הפדיון?
הנקודה האחרונה במשנה עוסקת בשאלה מתי חל פדיון הבכור בפועל ומה נדרש לשם כך. בפטר חמור למדנו שמשעה שהפריש אדם שה ואמר שהוא בא לפדות את החמור, החמור נפדה ומותר בשימוש מיד, אף שהשה טרם הגיע לידי כהן. לעומת זאת, בבכור בהמה טהורה - פרה, עז או כבש - קיימת חובת נתינה לכהן, ועד שיקבלנו הכהן לא יצא הבעלים ידי חובתו.
ומה הדין באדם שהפריש חמישה סלעים לפדיון בנו ולא נתנם לכהן? התשובה היא שאין הבן פדוי, שכן על פי הפסוקים אין הבן נפדה עד שיקבל הכהן את הכסף לידו. לפיכך, המפריש חמישה סלעים לפדיון הבן, כשם שמפרישים שה לפדיון פטר חמור, ואבדו אותם מטבעות, חייב האב להחליפם במטבעות חדשים, שכן משלא קיבל הכהן את הכסף מעולם, לא נפדה הילד מעולם.
יסוד הדבר בדרשת הפסוקים: בפסוק אחד נאמרה לשון "יהיה" בהקשר הכהן, כלומר שיהיה הכסף שלו, ובהמשך נאמר שהכהן פדה יפדה את הילד. מכאן דורשים שאין הפדיון חל אלא כאשר הכסף שלו ממש, משעה שקיבלו הכהן לידו, ולא קודם לכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מדרשת 'כלל ופרט וכלל' עולה שאין פודין אלא בדבר הדומה למטבעות הכסף - מיטלטל ו'גופו ממון' - ולפיכך נפסלו עבדים, שטרות וקרקעות, ואף אין פודין בהם את ההקדשות שיש בהם קדושת דמים. עוד למדנו שהכותב שטר לכהן חייב לפרעו ואין בנו פדוי, שהכהן רשאי להחזיר מתנה אף שראוי להיזהר בכך שלא ייראה הדבר כטקס בעלמא, וכי אין הפדיון חל עד שיקבל הכהן את הכסף לידו.