בכורות פרק ט', משנה ח' - המשנה האחרונה בפרק. זוהי משנה טכנית באופייה, העוסקת כולה בשאלות של 'מה אם': מה הדין כאשר בשעת מניית מעשר בהמה משתבשת הספירה. נעבור על המקרים כסדרם.
פתח רחב - יציאה בזוגות:
המקרה הראשון: פתח הדיר לא נעשה צר די הצורך כדי להגביל את היציאה לבהמה אחת בכל פעם, והבהמות יוצאות שתיים שתיים. אומרת המשנה שאין בכך פסול - מונים אותן בזוגות. אמנם המונה אומר "אחת, שתיים, שלוש, ארבע", אך כוונתו לזוג הראשון, לזוג השני ולזוג השלישי, וכשיוצא הזוג העשירי - שתי הבהמות שבו הן מעשר. התורה אמרה סדרה של עשר, ואין הכרח שיהיה זה דווקא הפרט העשירי; יכול להיות הזוג העשירי, השלישייה העשירית או החמישייה העשירית. הכלל: כל עוד הספירה נעשית ביחידות שוות, היחידה העשירית - בהמה אחת או קבוצת בהמות - היא המעשר.
שניים שיצאו ונמנו כאחד:
אך אם יצאו השניים הראשונים יחדיו, ובמקום למנותם כזוג נמנו כ"אחד", ואילו הבא אחריהם יצא יחידי ונקרא "שניים" - הרי הספירה כולה משובשת. אותו יחיד שנקרא "שניים" הוא למעשה הבהמה השלישית שיצאה מן הפתח, שהרי שתי הראשונות יצאו כאחת.
מכאן ואילך: היוצאת תשיעית נקראת "שמונה", היוצאת עשירית - שהיא המעשר האמיתי - נקראת "תשע" ואינה מוכרזת כמעשר, והיוצאת אחת עשרה נקראת "עשר" ומוכרזת כמעשר. נמצא שאחת מהן היא המעשר לאמיתו אך לא נקראה בשמו, והאחרת נקראה עשירי אף שאינה מעשר כלל, ולפיכך "תשיעי ועשירי מקולקלין".
ומה דינן? נוהגים בשתיהן דרגה מסוימת של קדושה, וזאת על פי הפסוקים. הקריאה בשם "עשירי" מקנה קדושה מסוימת אף שהבהמה הייתה אמורה להיות תשיעית, ואילו הבהמה שנשארה עשירית בפועל, אף שנקראה בשם שאינו נכון, אין בה די קדושה כדי להקריבה. לפיכך נוהגים בשתיהן חומרות של שתי הדרגות:
אסור לעבוד בה.
אסור לגוז אותה.
אסור ליטול את חלבה.
ממתינים עד שייפול בה מום, ואז שוחטים ואוכלים אותה; אך עד אז אין מקריבים אותה, מאחר שאינה מוקדשת לגמרי כמעשר.
יש להבהיר נקודה חשובה: במשנה הקודמת למדנו שאין חובה למנות בקול, ואפשר למנות באצבעות, והיוצאת עשירית היא המעשר. ואולם דין זה נאמר רק במצב שבו ברור לחלוטין לכל רואה שזו העשירית. משנוצר בלבול, כבמקרי משנתנו, שוב אין הדבר ברור. גבול מדויק בין 'ברור לכול' ובין ספק אין בידינו, אך ממשנתנו מוכח שספירה שנתבלבלה - שבה נמנו שתי בהמות כ"אחת" והשלישית כ"שתיים" - אינה נחשבת ברורה, ולפיכך מחמירים לשני הכיוונים: אין לעשות דבר באף אחת משתי ה'עשיריות', ושתיהן בעייתיות.
תשיעי ועשירי שיצאו כאחד:
מקרה נוסף: שמונה הראשונות נמנו כראוי - אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה - ואילו התשיעית והעשירית יצאו יחדיו. מבחינה הלכתית אין מציאות של יציאה בדיוק באותו רגע; ודאי קדמה אחת לחברתה והשנייה היא העשירית, אלא שאין הדבר ניכר לעין. לפיכך תשיעי ועשירי מקולקלין: כיוון שאין ידוע איזו מהן העשירית, ושתיהן נקראות בשם עשירי בעוד שרק אחת מהן כזאת, נוהגים בשתיהן בחומרה - אין מקריבים אותן ואף אין אוכלים אותן מיד, אלא ממתינים עד שייפול בהן מום, ואז נאכלות במקום מגורי הבעלים.
קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי:
המקרה הבא שונה במהותו. יצאה הבהמה התשיעית, והמונה - שכבר מנה בלבו "תשע" - קרא לה בפיו "עשר". משנוכח בטעותו ביקש לתקן ולחזור אחורה, וקרא ליוצאת אחריה, היא העשירית, בשם "תשע", ובכך החמיר את המצב; ולאחר מכן קרא ליוצאת אחת עשרה בשם "עשר". נמצא שהתשיעית והאחת עשרה נמנו כעשירי, ואילו העשירית האמיתית לא נמנתה כעשירי.
אומרת המשנה: "שלשתן מקודשין" - לשלושתן יש דרגת קדושה מסוימת, ולהלן נבחין בין סוגי הקדושה שביניהן. דין זה מבוסס על פסוקים, ויש בו נקודה מפתיעה: חלות הקדושה אמורה רק בתשיעי, בעשירי ובאחד עשר, ולא מעבר לכך. אם יצאה אחת משמונה הראשונות ונקראה "עשירי", אין בכך ממש כלל; אך אם יצאה התשיעית ונקראה "עשירי", חלה בה אותה קדושה חלקית.
ומה ההבדל בין שלוש הבהמות?
"התשיעי נאכל במומו" - הבהמה התשיעית שנקראה עשירית נוהגים בה חומרות של מעשר חלקי, אך אין מקריבים אותה שהרי אינה מעשר באמת, וממתינים עד שייפול בה מום.
"העשירי מעשר" - אף שנקראה תשיעית, כל רואה יודע שזו הייתה העשירית, והדבר ברור לכול. כפי שנתבאר במשנה הקודמת, קריאת השם אינה מעכבת, ולפיכך היא מעשר וקרבה כמעשר, בדיעבד.
"ואחד עשר קרב שלמים" - האחת עשרה נוהגים בה דין שלמים.
שלמים הוא סוג קרבן שונה לחלוטין. אמנם הוא מקודשים קלים, אך במקום מתנת דם אחת נותנים ממנו שתי מתנות על המזבח; החזה והשוק (הרגל האחורית הימנית) ניתנים מתנה לכהן, בשונה ממעשר שבו הבעלים אוכל את כולו; והוא נאכל בירושלים ובטהרה. נמצא שהבהמה האחת עשרה, שנקראה בטעות עשירית, נוהג בה דין שלמים.
האם האחד עשר עושה תמורה?
מקורו של דין זה בפסוקים, והלימוד מורכב. בקצרה: בפרשת שלמים ישנן מילים מיותרות המתייחסות לבהמה - "אם מן הבקר" (ויקרא ג', א') - וכיוון שאין הן נדרשות שם, בהכרח יש להן יישום במקום אחר, ומן המסורת למדנו שהכוונה למקרה שלפנינו: מי שקרא לבהמה האחת עשרה היוצאת מן הפתח בשם עשירי ולא קרא לעשירית בשמה הראוי.
מכאן עולה השאלה: האם שלמים ממש הם, או שמא רק כעין שלמים מטעם אחר? אבן הבוחן היא דין תמורה. תמורה עניינה ניסיון להחליף בהמה מוקדשת בבהמה אחרת: אדם שהקדיש את בהמה א' לשלמים, ומצא את בהמה ב' נאה ממנה ומבקש להביאה תחתיה. התורה אסרה לעשות כן, אך המעשה תופס: בהמה א' ובהמה ב' שתיהן קדושות, ושתיהן קרבות על המזבח.
ועוד כלל: קרבן עושה תמורה, אך תמורה אינה עושה תמורה. כלומר בהמה א' מקדשת את בהמה ב', אך אם ינסה להמיר בהמה ג' בבהמה ב' - לא יחול דבר. נמצאת השאלה: אם ינסה אדם להמיר בהמה אחרת בבהמה האחת עשרה, האם תתקדש? אם כן, הרי שהאחת עשרה היא שלמים גמורים; ואם לאו, סימן שקדושתה באה מכוח היותה כעין תמורה של הבהמה העשירית שנתבלבלה בקריאת השם, ותמורה אינה עושה תמורה.
אומרת המשנה: "ועושה תמורה, דברי רבי מאיר" - לדעת רבי מאיר האחת עשרה שלמים גמורים היא, ואם ימיר בה בהמה אחרת אף היא תיעשה שלמים. רבי יהודה חולק: "וכי יש תמורה עושה תמורה?" - לשיטתו קדושת האחת עשרה באה כתחליף למעשר שלא נמנה כראוי, והרי היא תמורה, ותמורה אינה עושה תמורה.
"אמרו משום רבי מאיר: אילו היה תמורה, לא היה קרב" - השיבו בשמו של רבי מאיר, שלא נכח שם: לא לתמורה נתכוונתי אלא לשלמים ממש, מכוח אותו פסוק. שהרי בכל הקרבנות, עולה או שלמים, המקורי והתמורה שניהם קרבים; אך במעשר החריגה התורה, שהממיר בהמה אחרת במעשר - אין השנייה קרבה על המזבח כלל. ואילו סברתי שהאחת עשרה תמורת המעשר היא, לא הייתי מעלה אותה על המזבח כל עיקר. אלא ודאי שבמצב זה, שקרא לאחת עשרה מעשר ולעשירית שקדמה לה לא קרא עשירית, נעשית האחת עשרה דבר חדש לגמרי: שלמים לכל דבר ועניין.
ולהלכה: אכן נוהג בבהמה האחת עשרה דין שלמים, אך אינה עושה תמורה. שלמים היא, ולא מעבר לכך.
קרא לשלושתן עשירי:
המקרה האחרון דומה לקודמו, אלא שכאן נמנו התשיעית, העשירית והאחת עשרה - וכולן נקראו "עשירי". בקודם קרא לתשיעית ולאחת עשרה עשירי ולעשירית לא קרא עשירי; כאן קרא לשלושתן עשירי. ומה הדין?
"קרא לתשיעי עשירי" - כבר למדנו בשורה הקודמת שנוהגת בו קדושה חלקית: אינו קרב, ואסור באכילה עד שייפול בו מום. "ולעשירי עשירי" - קרא לו כראוי, ולפיכך פשוט שדינו מעשר. "ולאחד עשר עשירי - אין אחד עשר מקודש" - קריאת השם באחד עשר אינה פועלת מאומה, והרי זה ככל בהמה שקוראים לה עשירי, שאין בכך ממש. כדי שיחול שם עשירי, צריך שיימנה עם תשעה שלפניו. הטעם, אף הוא מן הפסוקים: כיוון שנמנתה העשירית כעשירית כראוי, נתמצתה ספירת העשרה, ושוב אין הבאה אחריה יכולה להיקרא עשירי; אין היא אחד עשר אלא ראשונה לספירה חדשה.
"זה הכלל":
"כל שלא נעקר שם עשירי ממנו - אין אחד עשר מקודש". הניסוח בלשון שלילה כפולה, ומשמעו: בכל מצב שלא נעקר שם עשירי מן הבהמה העשירית, כלומר שנקראה כראוי בשם עשירי - אין האחד עשר מקודש, אף אם קרא לו עשירי.
לשון "זה הכלל" באה תמיד לרבות, ואף כאן: לרבות שאין כלל צורך לומר דבר. יצאה העשירית ולא נקראה בשם, אך ברור לכל רואה שזו הייתה העשירית, ואחר כך קרא לאחת עשרה "עשירי" - כיוון שלא נעקר שם עשירי מן העשירית, כלומר לא נקראה בשם מוטעה, הרי היא המעשר והיא קרבה, ואילו האחד עשר אינו כלום. הקורא לו "אחד עשר" בפיו, למעשה הוא מספר אחת: מתחילים ספירה חדשה מבראשית, בלא כל הגבלה על אותה בהמה.
ובזה, בעזרת השם, סיימנו את מסכת בכורות. הבאה בתור, אם ירצה השם, היא מסכת ערכין - ובהגייה המדויקת: עֲרָכִין.