משנה ח' בפרק ד' במסכת בכורות עוסקת אף היא בדינו של החשוד - הפעם באדם החשוד על השביעית, כלומר בהפרת האיסורים הכרוכים בשנת השמיטה. להבנת דברי המשנה יש להקדים את יסודות ההלכה בנושא.
איסורי שביעית ודין הספיחים:
מן התורה אסור לעבד את האדמה בשנת השמיטה, וכן אסור לעסוק בפירות שביעית בדרך מסחר שגרתית.
לעומת זאת, צמחים העולים מאליהם בשנה השביעית מותרים מן התורה. כך למשל, לאחר קציר החיטה נשמטים גרגירים אחדים ומתפזרים ברוח, ובשנה שלאחר מכן צומחות מהם שיבולים מאליהן - הטבע עושה את שלו. צמחים אלו נקראים 'ספיחים', ומדאורייתא הם מותרים באכילה.
חכמים באו ואסרו את הספיחים, כלומר כל מין שאינו גדל אלא אם כן נזרע מחדש שנה אחר שנה: ירקות, תבואה וקטניות - כולם אסורים מדרבנן בשנה השביעית. טעם הגזירה: אנשים זלזלו בהלכות שמיטה וגידלו יבול באיסור, ולאחר מכן טענו על החיטה שגידלו: "חיטה זו עלתה מאליה, ספיחים הם" - בעוד שלאמיתו של דבר לא כך היה.
ומיהו החשוד? אדם שידוע עליו עבר של מסחר או מכירת תוצרת שגידל בשנה השביעית באיסור, והוא מחלל שמיטה. במקרה כזה אין לקנות ממנו תוצרת בשנה השביעית, שהרי אין לסמוך עליו.
"חשוד לשביעית אין לוקח ממנו פשתן":
המשנה מחדשת שאף פשתן אין לוקחים ממנו. זרעי הפשתן אכילים ואף בריאים למאכל, אך אין אדם מגדל את הצמח בעבור הזרעים בלבד; מלשון המשנה עולה שמגדלים את הפשתן בעיקר בעבור הגבעולים, המשמשים לייצור אריגי פשתן ובדים. אף על פי כן אין לוקחים ממנו פשתן, כלומר את חומר הגלם לייצור הבדים, מחשש שזרעו בשנה השביעית והוא משקר.
"ואפילו סירק" - הדין נוהג אף אם כבר סירק את סיבי הפשתן. במשנה הקודמת ראינו שכאשר אדם השקיע עמל רב וחושש לאבד את כל זמנו ומאמצו, יש מקום להקל, שכן יש לו הרבה מה להפסיד. אולם סירוק הסיבים אינו כרוך בטרחה מרובה ואינו דורש זמן ומאמץ ניכרים, ולפיכך עשוי הוא לעשות כן אף שהוא מסתכן בהחרמת הסחורה - שהרי חומר הפשתן הגיע לידיו בחינם, חומר אסור אמנם, אך ללא תשלום.
"אבל לוקחין ממנו טווי ואריג":
מוצרי פשתן שעברו עיבוד נוסף - מותר לקנותם ממנו. "טווי" פירושו שנטווה לחוטים, כפי שראינו במשנה הקודמת. כיוון שטוויית סיבי הפשתן לחוטים כרוכה בעמל מרובה, אין אדם מסתכן בכך רק משום שהשיג חומר גלם זול ואסור; הוא ידאג לחומר כשר וראוי, שמא תוחרם סחורתו ויימצא נפסד.
"אריג" פירושו דבר ארוג, וכאן שבה ועולה השאלה ששאלנו במשנה הקודמת: אם כבר מותר לקנות ממנו חוטים מפני ריבוי המלאכה, קל וחומר שמותר לקנות ממנו בדים ובגדים ארוגים, שהרי אריגת סדין וכיוצא בו דורשת עמל רב הרבה יותר מטוויית חוט.
מבארת הגמרא ש'אריג' כאן אינו נאמר במשמעו הרגיל - בד הארוג לסדין, לשמיכה או לבגד - אלא בקליעה בלבד, לצורך עשיית חבל: חבלי פשתן העשויים מפשתן שלא נטווה כלל לחוטים.
נמצא שהמשנה מלמדת: בין אם נטווה הפשתן לחוטים ובין אם לא נטווה אלא נשזר ונקלע לחבלים - מותר לקנות ממנו, ואין חוששים שמא זהו פשתן שניטע, גודל ונסחר באופן מסחרי ובלתי חוקי בשנת השמיטה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של החשוד על השביעית. הקדמנו את יסודות ההלכה: איסור עבודת הקרקע והמסחר בפירות שביעית מן התורה, היתר הספיחים מדאורייתא, וגזירת חכמים שאסרתם מחמת המזלזלים בשמיטה. מכאן עמדנו על דין הפשתן: אין לוקחים ממנו את חומר הגלם, ואפילו סירקו, שכן טרחה מועטת היא ואין לו מה להפסיד; אך לוקחים ממנו טווי ואריג - חוטים וחבלים קלועים - שכן במלאכה מרובה זו לא יסתכן בהחרמת סחורתו.