אנו ממשיכים במסכת חולין, פרק ו' משנה ז', ברשימת המומים הפוסלים. המשנה פותחת: "בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלוש" - בהמה מן הקדשים, פרה, עז או כבש, שנולדו לה חמש רגליים, או שלהפך אין לה אלא שלוש בלבד. בשני המקרים הללו הרי זה מום גמור.
ביחס לרגל היתרה יש להבחין בין שני מצבים:
הרגל היתרה מלפנים: מותר לשחוט את הבהמה ולאכול את בשרה.
הרגל היתרה מאחור: הבהמה טרפה. אמנם מותר לשוחטה, אך אין אפשרות לאוכלה, וניתן להאכיל את בשרה לכלבים בלבד.
"ושרגליו קלוטות כשל חמור" - בהמה שרגליה עגולות כרגלי חמור, אף היא בכלל בעלי המום. וכן ממשיכה המשנה ומונה: "והשחול והכסול".
מהם השחול והכסול?
"איזהו שחול? שנשמטה ירכו" - לשון 'שחול' בארמית עניינה שליפה. הכוונה לעצם הירך המתחברת לאגן הבהמה, באזור המותן, שנשלפה ונשמטה ממפרקה. ירך פרוקה זו בולטת מן הצד ומראה הבהמה משונה, והרי זה מום קבוע.
"וכסול - שאחת מירכותיו גבוהה" - המילה נגזרת מן 'כסל', שהוא המותן והירך הפנימית. הכוונה שאחת משתי עצמות הירך, ולעיתים אף שתיהן, בולטת כלפי מעלה ומחוברת גבוה מדי באזור המותן, כמעין גיבנת.
מראה זה הוא מראה מעוות: הירך גבוהה מדי מאחור בצורת גיבנת, ואף הוא נחשב מום קבוע, שבעטיו מותר לשחוט את הבהמה מחוץ לבית המקדש ולאכול את בשרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה מומים נוספים: בעל חמש רגליים או בעל שלוש רגליים בלבד (ובאשר לרגל היתרה - מלפנים מותרת באכילה, ומאחור הבהמה טרפה); רגליים קלוטות כשל חמור; שחול - ירך שנשמטה ממפרקה; וכסול - ירך הגבוהה ובולטת כלפי מעלה. כל אלו מומים קבועים, המתירים את שחיטת הבהמה מחוץ לבית המקדש.