מסכת חולין, פרק ז', משנה ז' - המשנה החותמת את הפרק. המשנה מונה פגמים ומצבים שבהם קיים הבדל בין בהמה לאדם: אם הפגם מצוי בבהמה, אין היא כשרה לקרבן; ואילו אם הוא מצוי בכהן, עבודתו כשרה לכתחילה.
"אלו כשרים באדם ופסולין בבהמה":
"אותו ואת בנו" - התורה אוסרת לשחוט אם ואת ולדה ביום אחד. ייתכן שתנא משנתנו סובר שהאיסור חל אף על האב וולדו, אף שאין זו ההלכה. הנפקא מינה: המביא שני קרבנות שלמים, האחד האם והשני הוולד, הקרבן השני פסול משום אותו ואת בנו ואסור לשוחטו. לעומת זאת, אם צוות של אב ובן עובדים בסמיכות זה לזה, אין בכך בעיה כלל.
"וטרפה" - בהמה שנמצא בה אחד מפגמי הטרפה, כגון בעיה פנימית שאין הבהמה יכולה לחיות ממנה, פסולה לקרבן, ואף כשמתגלה הדבר לאחר מכן. אך כהן שיש בו פגם כזה - ומדובר בבעיה פנימית ולא במום חיצוני, כגון נקב בריאה או בלב - עבודתו כשרה.
"ויוצא דופן" - בהמה שהוצאה לעולם בניתוח קיסרי, כלומר יצאה מן הצד. אין להביאה לקרבן, על יסוד הפסוק: "שור או כשב או עז כי יולד" - דווקא הנולד כדרכו "ירצה לקרבן", והוא הקרבן שיש בו ריצוי. אך כהן שנולד בניתוח קיסרי, אין בכך פסול.
"ושנעבדה בהן עבירה" - בהמה שנעברה בה עבירה, היינו משכב בהמה. לפי התוספות יום טוב אין מקומו של דין זה כאן, וזו בעיית גירסה שיש להשמיטה, ואף ברמב"ם אינה מופיעה.
"ושהמית את האדם" - בהמה שהרגה אדם. אף שאין שני עדים ואין מוציאים אותה להורג, די בעד אחד או בהודאת הבעלים כדי לפוסלה לקרבן. לעומת זאת, אדם שהרג - בשוגג, או שהדבר ידוע על פי עד אחד בלבד - עבודתו כשרה.
יש שביקשו לומר כי דין "נעבדה בהן עבירה" אינו שייך לכאן, משום שעבירה כזו מערערת את עצם אנושיותו של האדם. אך בין כך ובין כך, היסוד ברור: אדם שעבר עבירה - עבודתו כשרה. וכפי שהוזכר במשנה הקודמת, הכהנים אינם מתפקדים כבני אדם כשלעצמם, אלא כתשתית בית המקדש, כמעט כמכשיריו. אין הם סובייקטים אלא כעין אובייקטים העושים את מלאכתם. בדיוק כשם שאדם המחלל שבת ולאחר מכן נוטל לולב - מקיים את המצווה ולולבו כשר, וחילול השבת עומד לחשבון נפרד, כך גם כאן: אף שהאדם רוצח, וחומרת הדבר בעינה עומדת, עבודתו עבודה והוא יוצא בה ידי חובה.
ראוי להעיר על הדין הידוע שכהן שהרג נפש אינו נושא את כפיו ואינו עולה לדוכן. דין זה מוגבל לברכת כהנים בלבד, והסברה בו היא שהידיים שדרכן באות הברכות, אם דבק בהן דם מהריגת נפש - אין קטגור נעשה סניגור, ומשהיו שלוחיו שלוחים לרעה, שוב אינם נעשים שלוחים לטובה. אך את העבודה עצמה הוא כשר לעשות, וכן הדין בכל עבירה שבעולם.
גזירת חכמים - עבירות הפוסלות את העבודה מדרבנן:
אולם חכמים קבעו כי בשני תחומים לא יעשו הכהנים את העבודה, ואם עשו - עבודתם פסולה מדרבנן. מדובר בעבירות שבהן הכהן מזלזל בהלכות הכהונה עצמן ומבזה כביכול את מוסד הכהונה. משאין הוא חש בייחודו כהן ובקדושת מעמדו, אין מניחים לו מדרבנן לעבוד:
"הנושא נשים בעבירה פסול" - אין הכוונה לאדם החי עם אשה האסורה לכל אדם, כאחותו; מעשה זה מתועב ואסור, אך אין הוא פוסל את העבודה, כדין מחלל שבת שכשר לעבודה. הכוונה כאן לכהן הנשוי לאשה האסורה לו מחמת כהונתו: גרושה, זונה או חללה - ילידת קשר האסור לכהן. כהן זה מזלזל בקדושתו ובייחודו, ולפיכך אמרו חכמים שאינו עושה את העבודה.
"עד שידיר הנאה" - לכתחילה עליו לגרשה ממש. אך כאשר אין הדבר אפשרי לאלתר, כגון שאשתו החללה שרויה במקום אחד והוא בא לעבוד במקום אחר, בידו לקבל על עצמו נדר רשמי האוסר כל הנאה ממנה עליו וממנו עליה, מתוך התחייבות להתגרש לאחר מכן. משנדר את נדרו הסתיימו הנישואין למעשה, ובלבד שיהיה הנדר על דעת רבים - שאין מתירים אותו בבקשה מאדם אחר אלא הוא נדר מחייב. די בכך כדי להכשירו לעבודה, שכן כל עיקרו של הפסול מדרבנן.
"המטמא למתים פסול" - כהן שאינו חושש להיטמא בטומאת מת, כגון כהן העובד כקברן. מאחר שהכהנים מוזהרים שלא להיחשף לטומאת מת, והוא עושה זאת במתכוון, הרי הוא מזלזל בכהונתו ועבודתו פסולה מדרבנן, "עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים" - משמקבל על עצמו התחייבות רשמית בפני בית דין לחדול ממלאכתו זו, חוזר ומותר בעבודה.
המסר העולה מן המשנה: דברים אלו עשויים להפתיע, שכן אין נוח להעלות על הדעת שכהנים עוברים עבירות. אך הלקח הוא שכל אדם, בסופו של דבר, יש לו עבירותיו, ועלינו להיזהר מלשפוט את הזולת רק משום שדרך חטאו שונה משלנו. על כל מעשה טוב מקבלים שכר ועל כל מעשה רע נענשים - כך נקבע הדין, ואין כאן קיזוזים, ואין אדם שלם. לפיכך אף כהן שחטא יכול לעשות את העבודה, שכן הוא כהן וחלק מתשתית בית המקדש; ובעזרת השם אף הוא, כמונו וככולנו, ישוב בתשובה, ולא יהא בכך פגם כלל.