מסכת בכורות פרק א', משנה י"ז - המשנה האחרונה בפרק, והחותמת את סוגיית פדיון פטר חמור. עניינה של משנה זו הוא מה שניתן לכנות 'תוכנית ב''. תוכנית א' היא פדיית החמור הבכור, אך התורה מלמדת שקיימת גם חלופה. נאמר בספר שמות (י"ג, י"ג): "וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו" - עליך לפדות כל חמור בכור בשה, ואם אינך פודהו, עליך לערפו. המילה 'עורף' משמעה החלק האחורי של הצוואר, וכאן היא משמשת כפועל: לעשות מעשה בעורפו של החמור. הרי לפנינו תוכנית א' ותוכנית ב'.
לשון המשנה:
"לא רצה לפדותו" - אם בעל החמור אינו חפץ לפדותו.
"עורפו בקופיץ מאחריו" - עליו לערפו באמצעות קופיץ, מעין סכין קצבים. "מאחריו" - מן העורף ולא מן הצוואר במקום השחיטה.
"וקוברו" - יש לקבור את הנבלה באדמה, שכן משלא נפדה נאסר בהנאה, ואין להפיק ממנו כל תועלת.
ממשיכה המשנה: "מצוות פדייה קודמת למצוות עריפה" - אף שיש כאן שתי אפשרויות, תוכנית א' עדיפה, והפדייה קודמת לעריפה. וכלשון המשנה: "שנאמר: ואם לא תפדה וערפתו" - הפסוק עצמו מציג את העריפה כחלופה שנייה, לאחר שבחר האדם שלא לפדות.
הרמב"ם מבין זאת כפשוטו, ומונה כאן שתי מצוות נפרדות מתוך תרי"ג המצוות: פדיון פטר חמור, ועריפתו כאשר אין פודים אותו. הראב"ד חולק ודוחה זאת, שכן לדעתו העריפה גובלת בעבירה: האדם מחסיר את הכהן ואינו מרוויח דבר, אלא רק מפסיד.
מכל מקום, אף שנחלקו אם העריפה מוגדרת מצווה מבחינה טכנית, הכול מסכימים שעל פדיון פטר חמור מברכים, ואילו על העריפה אין ברכה כלל - אף לשיטת הרמב"ם - משום שבמקרה הטוב מדובר במעשה שבדיעבד, ואולי אף למטה מכך.
בזאת מסתיים הנושא של פדיון פטר חמור. המשך המשנה, עד סוף הפרק, מונה שלוש מצוות נוספות שאף בהן קיימות תוכנית א' ותוכנית ב': הראשונה מועדפת, והשנייה עומדת כאפשרות למי שאינו רוצה בראשונה. נדון בהן כסדרן.
א. ייעוד ופדייה:
המצווה הראשונה היא הייעוד. מדובר באב שיש לו בת שאין ביכולתו לכלכלה. בתקופת התורה וחז"ל לא היו משפחות אומנה וסוכנויות אימוץ כבימינו, ולפיכך הפתרון היה למסור את הבת לאדם שידאג לצרכיה, והיא משתכרת את מחייתה בעבודות הבית, מתוך תקווה שבסופו של דבר יישא אותה האדון לאישה או ישיאנה לבנו. נערה במצב זה נקראת אמה עברייה, והנישואין עמה נקראים ייעוד, ובלשון המשנה: יעדה.
אמה עברייה משתחררת באחת מארבע דרכים:
בעבודת שש שנים - בתום שש השנים תם זמנה.
בהגיעה לבגרות - משנעשית בת שתים עשרה ומביאה סימני בגרות (שתי שערות), היא משתחררת בכל מקרה. אין נערות יהודיות משרתות משהגיעו לגיל מצוות ולבגרות.
בייעוד - האדון נושא אותה לאישה, או שבנו נושאה.
בפדייה - האב משיג כסף ופודה את בתו לביתו.
אופן הפדייה: נניח שנמסרה לשש שנים, והאב קיבל ששת אלפים דולר. לאחר שנה אחת השיג האב כסף ומבקש לפדותה - עליו להשיב חמשת אלפים דולר בלבד, כנגד חמש השנים שנותרו (אלף לשנה), ובכך מקבל את בתו בחזרה. נמצא שיש כאן שתי מצוות: מצוות הייעוד, המוטלת על האדון, ומצוות הפדייה, המוטלת על האב.
וכך אומרת המשנה: "מצוות ייעוד קודמת למצוות פדייה" - תוכנית א' היא הייעוד, נישואי האדון או בנו עם הנערה, החלים בעצם האמירה "הרי את מקודשת לי" או "הרי את מיועדת לי". אין צורך שייתן כסף קידושין, פרוטה או טבעת, שכן כבר שילם מראש. הייעוד קודם למצוות הפדייה, ועל האב לסגת מפני אפשרות זו: כל עוד קיימת אפשרות של ייעוד, אין לו לנסות לפדות. "שנאמר: אשר לא יעדה והפדה" - אם האדון אינו נושא אותה, אז יפדנה האב. הייעוד הוא הפתרון המועדף, שהנערה תינשא כפתרון של קבע, ולא שיטלנה אביה חזרה.
ב. ייבום וחליצה:
המצווה השלישית היא הייבום, הקודמת למצוות החליצה. כידוע, אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, ואפילו מת אחיו והותירה אלמנה - לעולם אין האח החי יכול לשאתה. חריג חשוב לכלל זה: אם מת האח ולא הותיר אחריו צאצאים, נופלת האלמנה לייבום, ומצווה מן התורה על האח שנותר בחיים לשאתה. באנגלית מכונה הדבר "levirate marriage", מן המילה הלטינית "levir" - גיס, כלומר נישואי הגיס.
אם אין הגיס חפץ לשאת אישה זו - וכשיש כמה אחים, כל אחד מהם ראוי לכך - ואף אחד מהם אינו רוצה בה, באה תוכנית ב': החליצה. למילה חליצה אין תרגום מדויק, ומשמעה הסרה, שכן חלק מן התהליך הוא שהאלמנה באה עם היבם לבית הדין, חולצת את נעלו מעל רגלו, יורקת על הארץ ואומרת: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". נמצא שתוכנית א' היא שהאלמנה נישאת ליבמה, ותוכנית ב' היא שחלצה והרי היא חופשייה לדרכה.
ולשון הפסוקים: "כי ישבו אחים יחדיו" - שני אחים החיים באותו זמן, "ומת אחד מהם ובן אין לו" - ואין לו צאצאים, "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" - אין האלמנה נישאת לאדם זר, "יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאישה ויבמה" - אלא היבם נושאה, והרי הם כבעל ואישה.
וממשיך הפסוק: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו" - אם אין האח שנותר בחיים רוצה לשאת את גיסתו, "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים" - בפני בית הדין, "וחלצה נעלו מעל רגלו" - וזוהי החליצה.
לפיכך אומרת המשנה: "מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה" - תוכנית א' היא הייבום, שיישאו זה את זו ולא תישאר אלמנה, ובכך יוקם שם לאח המנוח; ותוכנית ב', אם לא כן, היא החליצה.
המשך המשנה הולך לשיטת התנא אבא שאול, הסובר שהמייבם את יבמתו מסיבות שאינן ראויות - כלומר מכל מניע שאינו לשם מצווה, כגון רצון לזכות בירושת אחיו, או להשתדך עם משפחתה החשובה של האלמנה - הרי זו כמעט עבירה הגובלת בגילוי עריות, והוולד כמעט כממזר (אף שאינו כזה מבחינה טכנית). ולכן אומר אבא שאול: "בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצווה" - בתחילה, הנושאים את יבמותיהם התכוונו להקים שם לאחיהם המנוח, וזו מצווה. "ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצווה" - כיום, כבר בימי המשנה, אין האח מכוון למצווה אלא לשיקולים אחרים. "אמרו: מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום" - מוטב לחלוץ ולא לייבם, ותשתחרר האלמנה מכל קשר למשפחה ותינשא מחדש ותמשיך בחייה, אף שיש בכך צער גדול לאח המנוח שלא יוקם לו שם.
ההלכה למעשה אינה נפסקת ביסודה כאבא שאול אלא כחכמים, הסוברים שאף המייבם שלא לשם מצווה, אלא מפני שהוא רוצה להיות נשוי לאישה זו על כל המשתמע מכך - יהיה המניע אשר יהיה, הנישואין תקפים ואין בהם פסול כשלעצמם, ואין הוולד ממזר. לפיכך היו חכמים אומרים כאן שמצוות הייבום היא תוכנית א' ולא החליצה, ואפילו בזמן המשנה.
אף על פי כן, בדורות שלאחר מכן שינו חכמים את גישתם וקבעו שמאחר שבפועל אנשים מייבמים מסיבות שאינן ראויות, שוב אין נוהגים בייבום. ולכן פוסק הרמ"א שכיום אין ייבום כלל: בית הדין אינו מאפשר ייבום אפילו כשבני הזוג מבקשים להינשא, והחליצה היא האפשרות היחידה. האלמנה תמצא לה בעל חדש ותחיה באושר, ואף שיש בכך צער לאח המנוח ששמו לא ייבנה, ריבוי התקלות בדרך ההפוכה מכריע.
ג. פדיון הקדש:
המקרה האחרון במשנה עוסק בפדיון הקדש. כפי שנתבאר באריכות במסכת מנחות, המקדיש דבר הראוי להקרבה על גבי המזבח - חלה עליו קדושת הגוף, והוא מתקדש בגופו. אך המקדיש דבר שאינו ראוי לעלות על המזבח ואי אפשר להקריבו כקרבן - חלה עליו קדושת דמים, מעין קדושה חיצונית, שרק ערכו קדוש. לפיכך ניתן להעביר את ערכו לדבר אחר ולחללו, וכך אכן יש לעשות.
הנוהג הרווח: אדם המקדיש משלו לבית המקדש, בין קרקע ובין חפץ - למשל מי שהצליח במסחר בכרטיסי בייסבול ואומר: "השם היטיב עמי, הריני מקדיש את כרטיס הבכורה של בייב רות' שברשותי" - בבית המקדש שואלים מה יעשו בכרטיס זה. התשובה: ימכרוהו במכירה פומבית, והכסף ישמש לבדק הבית, לתחזוקת בית המקדש - למשכורות העובדים, לשיפוצים ולצורכי המבקרים.
כאשר חלה קדושת דמים על דבר, בין קרקע ובין חפץ, שתי דרכים להוציאו לחולין:
אפשרות א': הבעלים עצמו מביא כסף ומעביר את הקדושה מן החפץ או מן הקרקע אל הכסף, והכסף עובר לבית המקדש.
אפשרות ב': אם אין הבעלים חפץ בכך, מוכרים את החפץ לקונה אחר, והכסף ששולם בעדו מקבל את הקדושה. החפץ או הקרקע יוצאים לחולין ומותרים בכל שימוש, והכסף הולך לבית המקדש.
השאלה היא מה עדיף: שהבעלים המקורי יפדה, או שכל אדם שווה בכך. המשנה קובעת כאן, כדרכה בשאר החלקים, שתוכנית א' היא המקדיש עצמו, ותוכנית ב' היא כל אדם אחר. וזו לשונה: "מצוות גאולה באדון - הוא קודם לכל אדם" - 'גאולה' כאן היא פדיית חפץ שהוקדש והוצאתו לחולין תוך נתינת שוויו לבית המקדש, ובראש ובראשונה הדבר מוטל על הבעלים המקורי, הקודם לכל אדם אחר החפץ לקנות את הקרקע או את החפץ. "שנאמר: ואם לא יגאל ונמכר בערכך" - אם בחר הבעלים שלא לפדות, יימכר החפץ לאדם אחר בשוויו; ומשנתן הקונה את שוויו של החפץ המוקדש, יוצא החפץ לחולין, והכסף מתקדש ומשמש את בית המקדש.
סברה הגיונית עומדת ביסוד קדימותו של הבעלים: הפודה את שלו אינו נותן את שווי ההקדש בלבד, אלא מוסיף חומש. כיצד? אם היה אותו כרטיס של בייב רות', או הקרקע שהקדיש, שווה ארבעה מיליון שקלים - בפדותו אותם הוא מוסיף מיליון חמישי, ואף שמחיר השוק ארבעה מיליון, הוא משלם חמישה. וכן המקדיש עיפרון ששוויו ארבעה שקלים, משלם חמישה כדי לפדותו. משום כך נקראת התוספת 'חומש', שהוא מוסיף חלק חמישי על הארבעה, ובלשוננו כיום מתורגם הדבר כתוספת של 25%. נמצא שההקדש מקבל חמישה כשהבעלים פודה, לעומת ארבעה כשפודה אדם אחר, ומכאן ההעדפה שהוא יבצע את הפדיון. ואם בחר שלא לעשות כן, כל אדם רשאי לפדות, והפדיון נעשה במחירו ההוגן של הדבר שהוקדש.
לסיכום: משנה זו מלמדת יסוד אחד החוזר בארבע מצוות: קיימת תוכנית א' מועדפת ותוכנית ב' חלופית. בפטר חמור - הפדייה קודמת לעריפה; באמה עברייה - הייעוד קודם לפדייה; ביבמה - הייבום קודם לחליצה (ולדעת אבא שאול, ולמעשה כפסק הרמ"א בימינו, נהפכה החליצה לדרך היחידה); ובהקדש - האדון המקדיש קודם לכל אדם בפדיון, ובכללו תוספת החומש. בכל אחת מן המצוות למד זאת התנא מלשון הפסוק עצמו, המציג את החלופה במילים "ואם לא".