בכורות פרק ב', משנה ז'. אנו ממשיכים לעסוק במצבי ספק בבכורות שאינם ודאיים. הכללים הנוהגים במשנה זו הם ברובם אותם כללים שנשנו במשנה הקודמת, ולמעשה חוזרת המשנה על עיקרי דיניה. ייתכן שתתעורר תמיהה מדוע נשנים הדברים פעמיים - ולאמיתו של דבר שלוש פעמים, וזוהי השנייה שבהן.
"שתי רחלות שלא ביקרו":
הציור שלפנינו: שתי כבשים הממליטות בפעם הראשונה. הבעלים חוזר בבוקר אל הדיר ומוצא בו ולדות, ועליו לברר את דין הבכורה. אלו הם המצבים:
"וילדו שני זכרים" - בדיר נמצאו שני טלאים זכרים. אף שאין ידוע איזה טלה שייך לאיזו אם, ברור ששניהם נולדו ראשונים ושניהם בכורות, ולפיכך "נותנין שניהם לכהן". אין כאן חידוש גדול.
זכר ונקבה - נמצאו בדיר זכר אחד ונקבה אחת. הזכר בכור בוודאות והנקבה אינה בכור, ולפיכך הזכר ניתן לכהן והנקבה נשארת אצל הבעלים.
שני זכרים ונקבה:
שתי הכבשים המבכרות המליטו שלושה ולדות: שני זכרים ונקבה אחת. מאחר שיש כאן שני זכרים, אחד מהם בהכרח בכור. הזכר השני הוא תאום, ואין ידוע אם הוא נולד ראשון או שמא אחותו קדמה לו והוא נולד שני. נמצא שיש לפנינו בכור ודאי אחד בלבד, ואף אין ידוע מי מבין שני הזכרים הוא הבכור. לפיכך שנינו: "אחד לו ואחד לכהן" - הכהן נוטל אחד מן השניים, ומחמת הספק, מכוח הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", נשאר השני ביד הבעלים.
איזה מבין השניים ניתן לכהן?
רבי טרפון אומר: "הכהן בורר לו את היפה" - הכהן נוטל את החסון והמשובח שבשניים. הסברה כאן היא גרסה של הסברה שבמשנה הקודמת: ולד שהיה תאום נאלץ לחלוק במשאבים שברחם, ומן הסתם התפתחותו פחותה; ואילו ולד שהיה יחיד ברחם חסון יותר. לפיכך ניתן להניח בוודאות שהחסון והיקר שבשני הזכרים הוא זה שלא היה תאום.
רבי עקיבא חולק ואומר שלעולם אין אפשרות לדעת, ולפיכך "משמנין ביניהן". אין זו אלא שאלה של ספק: אחד מהם שייך לכהן ואין ידוע איזה. אם אחד שווה שלוש והשני שווה ארבע, המחלוקת נסבה על ה'שומן' הנוסף שבזה השווה ארבע. לפיכך נוטל הכהן את בעל הערך הנמוך יותר, מדין "המוציא מחברו עליו הראיה" - מגיע לו שלוש לכל הפחות, וזה השווה ארבע נשאר אצל הבעלים.
הכהן צריך לנהוג בשלו כדין ספק בכור: אינו רשאי לאכול אותו עד שייפול בו מום, ואף אינו רשאי להקריבו כבכור, שמא אינו בכור. וכיוצא בזה הבהמה שנשארה ביד הבעלים - רועה עד שייפול בה מום, ואז רשאי הבעלים לשוחטה ולאוכלה. כששוחט אותה, חייב לתת את המתנות לכהן, שהרי ממה נפשך הן שייכות לכהן: אם אין זה בכור אלא בהמת חולין, חייב לתת שלוש מתנות לכהן; ואם בכור הוא, הכול לכהן. לפיכך זכאי הכהן למתנות לכל הפחות.
רבי יוסי אומר שלא כן, והבעלים פטור מלתת את המתנות, משום שלדעתו בשעה שחילקו ביניהם את הבהמות ביצע הכהן העברה מלאה של כל זכויותיו, כדרך שנעשית עסקת חליפין. הם קונים זה מזה, ושוב אין לכהן כל תביעה שיורית על הבהמה שנשארה אצל הבעלים - מאותו היגיון שנתבאר לעיל.
מת אחד מהם:
אם מת אחד מן הזכרים בטרם הספיק הכהן לברור לו את שלו, אומר רבי טרפון שנשארה כאן בהמה אחת ו"יחלוקו" - הבעלים והכהן חולקים בשוויה. כאן, כבמשנה הקודמת, מתעוררת תמיהה: הרי רבי טרפון הוא הסובר שהמצב ודאי, ואם כן היה עליו לקבוע שהבהמה הולכת לכהן בוודאי או שאינה הולכת לו כלל. ואף אם נאמר שהוא סובר שזה ספק - מדוע יחלוקו? היה לנו לומר "המוציא מחברו עליו הראיה", וכפי שאכן אומר רבי עקיבא.
אלא שכמו במשנה הקודמת, מדובר באותו ציור מיוחד שבו הבעלים ישראל שכר רועה כהן, ויתר לטובתו על זכויות מסוימות והעניק לו בעלות חלקית. בציור זה חולקים הם בשוויו של ספק הבכור לדעת רבי טרפון. רבי עקיבא סובר שאין זה אלא ספק רגיל, והמוציא מחברו עליו הראיה: אין הכהן נוטל דבר, והבעלים נוהג בבהמה כדין ספק בכור.
שתי נקבות וזכר:
לבסוף שנינו: אם היו שתי אימהות מבכרות, ונמצאו בדיר שתי נקבות וזכר אחד או שני זכרים - ייתכן בהחלט ששני הבכורות של שתי המבכרות היו שתי הנקבות. אין נפקא מינה אם נמצא זכר אחד או שניים, שכן אין כל ראיה שאחד מהם בכור, ולפיכך אין הכהן נוטל דבר. הבעלים אינו יודע אם הזכרים נולדו ראשונים או שניים, ולפיכך עליו לנהוג בהם כדין ספק בכור: חל בהם איסור גיזה ועבודה, ואין הוא רשאי לעבוד בהם או לגוזזם. משייפול בהם מום קבוע, רשאי הבעלים לשוחטם ולאוכלם, ועל פי ההלכה יתן לכהן את המתנות: זרוע, לחיים וקיבה.