בפרק ט' של מסכת בכורות, במשנה ז', אנו מגיעים אל צדו המעשי של מעשר בהמה: כיצד מפרישים אותו הלכה למעשה.
נאמר בתורה (ויקרא כ"ה, י"א): "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'" - הבהמה העשירית העוברת תחת המקל מתקדשת לה'. מלשון הפסוק עולה שהמשנה מתארת מציאות שבה הבהמות עוברות תחת השבט בפועל, אולם אין הדבר מעכב: בדיעבד, אף אם אין בידי האדם מקל, די בכך שימנה את הבהמה העשירית.
"העשירי" - מספר סידורי ולא שיעור:
למונח 'עשירי' שתי משמעויות שונות שאין ביניהן קשר: עשירית כשבר - אחד מעשרה, כלומר עשרה אחוזים; ועשירי כמספר סידורי - הבא לאחר התשיעי. ההבנה הנכונה בפסוק היא המשמעות השנייה: יש למנות את הבהמות בפועל, וכל בהמה עשירית במניין היא מעשר בהמה. לעומת זאת, מי שיש בידו מאה בהמות והוא יודע זאת מספירה קודמת, אינו רשאי ליטול עשר מהן ולומר "הרי אלו עשירית מן העדר" (כמפורש במשנה הבאה). נמצא שאין מעשר בהמה דומה כלל לאופן שבו מעשרים תוצרת חקלאית.
כיצד מעשרין למעשה:
"כונסין לדיר" - מכניסים את כל הצאן או הבקר לתוך דיר אחד שאין הם יכולים לצאת ממנו.
"ועושין פתח קטן, כדי שלא יהו שניים יכולין לצאת כאחת" - רוחב פתח היציאה צריך להיות צר דיו, כך שהבהמות ייצאו בזו אחר זו ולא שתיים כאחת. בכך נמנע כל בלבול.
"ומונה בשבט: אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה" - המשנה מדברת במפורש על מנייה ממש, ובאמצעות המקל, והעשירי שבמניין הוא המזוהה כמעשר.
"והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא" - 'סיקרא' היא צבע אדום, ו'סוקרו' פירושו שצובע אותו באדום.
"ואומר: הרי זה מעשר" - מכריז עליו באופן רשמי שזהו מעשר הבהמה שלו.
שני מרכיבים נוספים משלימים את אופן ההפרשה לכתחילה:
ברכה: התוספות כותבים שיש לברך לפני הפרשת העשירי - "להפריש מעשר".
יציאה מאליהן: ראוי שהבהמות תצאנה מעצמן, שכן זו משמעות הפסוק, ואין מבריחים אותן החוצה. לפיכך נהגו להעמיד בחוץ את הכבשים האימהות, הפועות וקוראות לטלאים לצאת אחריהן, כך שהיציאה נעשית מרצון הבהמות.
מה שאינו מעכב:
כל האמור הוא לכתחילה, אולם המשנה מלמדת שרוב הפרטים אינם מעכבים:
לא צבע את העשירי באדום.
לא מנה אותן בשבט, אף שכך משמע מן הפסוק.
לא העביר אותן דרך פתח כלל, אלא מנה אותן כשהן במצב של "רבוץ" - רובצות על הקרקע - או עומדות.
אף הברכה, וכן ההכרזה המפורשת "הרי זה מעשר", אינן מעכבות.
אף עצם המנייה בפה אינה מעכבת: אם ברור לכל הרואים שזהו העשירי היוצא מן הפתח - למשל מי שגרונו כואב ומונה באצבעותיו, ובהגיעו לעשר מראה עשר אצבעות - מועיל הדבר בדיעבד.
לעומת זאת, שני אופנים אינם מועילים כלל:
מי שידע שיש לו מאה בהמות ונטל מהן עשר, מתוך ידיעה שהן עשרה אחוזים מכלל ולדות השנה שבעדרו - אין אלו מעשר.
מי שיש בידו עשר בדיוק ונטל אחת מהן בלי למנות תחילה את התשע - אין זה מעשר.
הטעם לכך: על פי הפסוק חייב להיות המעשר "העשירי" כסדר המנייה, ואם לא מנה וזיהה שזהו העשירי הבא אחר התשיעי - אין ההפרשה מועילה.
על נקודה אחרונה זו נחלק רבי יוסי בר יהודה: "רבי יוסי בר יהודה אומר: הרי זה מעשר" - הנוטל עשרה אחוזים ממה שיש לו בלי למנותם, מועילה הפרשתו בדיעבד. מקור דבריו בלימוד מדיני תרומה הניטלת מגידולי קרקע, שהרי תרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלות באומדן ולא במדידה ומנייה של ממש, ועל כך נאמר: "ונחשב לכם תרומתכם" - ומכאן דרשו שהמחשבה לבדה מספקת, ואין צורך למנות עשרה אלא די בנטילת עשירית. אולם אין הלכה כמותו, אלא חובה למנות בפועל, וכל עשירי נקבע במניינו כמעשר.
לדוגמה: היו לו חמש עשרה בהמות, והגיעה הגורן הראשונה מבין שלוש הגרנות שנשנו במשנה הקודמת, חמישה עשר יום לפני הפסח. מכניס את כל החמש עשרה לדיר, יוצאות עשר, והעשירית נעשית מעשר בהמה; חמש הנותרות שלא יצאו ייכנסו לדיר בגורן הבאה, חמישה עשר יום לפני שבועות, ולאחר מכן חמישה עשר יום לפני סוכות. אם הגיעה הגורן השלישית ובידו חמש עשרה בהמות שלא עושרו, מכניסן לדיר, העשירית יוצאת ונעשית מעשר, וחמש האחרונות נפטרות ואינן מצטרפות לשנה הבאה, שהרי אינן שייכות לאותו זמן.
כשמשתבש סדר ההפרשה:
מכאן עוברת המשנה לנושא חדש, שבו עוסק המשך המשנה שלנו וכן המשנה האחרונה במסכת: מה הדין כאשר משתבש סדר ההפרשה. שני מקרים לפנינו, ובשניהם עומד המפריש בפני בעיה.
קפצה בהמה מן המנויין לתוך הדיר: אחת מן התשע שנמנו ואינן מעשר חזרה לדיר. עתה שוב אין דרך להשלים מניין עשר מתוך בהמות ראויות, שכן החשש אינו רק שהעשירי היוצא יהיה זה שכבר נמנה. אפילו אם יצא זה שנמנה כבר במניין שש, נמצא שמה שהוא קורא לו שבע הוא באמת שש, שהרי ספירת השש הייתה ספירת שווא. לפיכך אין עוד אפשרות למנות בהמות אלו, וכל מה שבדיר פטור.
קפצה בהמה מן המעושרין לתוך הדיר: זו שקפצה פנימה היא הבהמה שכבר זוהתה כמעשר - למשל, שנגמר הצבע האדום והסתפק בסימון בעין - וכעת התערבה באחרות ואין ניתן לזהותה. אין אומרים כאן ביטול ברוב, שאף שמן התורה יש ביטול ברוב, אין בעלי חיים שלמים בטלים, שכן הם חשובים מכדי לאבד את זהותם. נמצא שכל הבהמות הן ספק מעשר: אי אפשר להקריבן, שמא אינן המעשר, ואי אפשר להימנע מהקרבתן ולאוכלן בבית, שמא הן המעשר. לפיכך ימתין עד שתיפול בכל אחת מהן מום קבוע, ואז מכל צד יהיה מותר לאוכלה: אם היא המעשר - מותר לשחוט מעשר בעל מום קבוע ולאוכלו; ואם מלכתחילה לא הייתה המעשר - הרי היא שלו, ומותרת באכילה במומה.
וכך לשון המשנה בקצרה:
"קפץ אחד מן המנויין לתוכו - הרי אלו פטורין" - אם אחת מן התשע שנמנו ואינה מעשר חזרה לדיר, כל הנותר בדיר פטור.
"מן המעושרין לתוכו - כולן ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו במומן לבעלים" - אם חזרה זו שנמנתה כעשירית, כל הנותרות ירעו עד שייפול בהן מום, ומשנפל בהן מום קבוע ייאכלו לבעלים אחת אחת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרך ההפרשה של מעשר בהמה: כניסה לדיר, פתח צר המוציא אחת אחת, מנייה בשבט, סקירת העשירי בסיקרא והכרזה "הרי זה מעשר", ובלכתחילה אף ברכה ויציאת הבהמות מאליהן. עמדנו על כך שרוב הפרטים אינם מעכבים, ואף המנייה בפה אינה מעכבת, אך המנייה עצמה כסדר - שהמעשר יהיה העשירי דווקא - היא היסוד המעכב, ולא כדעת רבי יוסי בר יהודה הלומד מתרומה שדי במחשבה. לבסוף עמדנו על שני מקרים שבהם משתבש הסדר: קפיצת אחד מן המנויין לדיר הפוטרת את הכול, וקפיצת המעושר הגורמת לכך שכולן ירעו עד שיסתאבו וייאכלו במומן לבעלים.
בחלק הבא, במשנה האחרונה במסכת, נמשיך לעסוק במקרים שבהם משתבש סדר ההפרשה ובדינם.