בכורות פרק ח', משנה ז'. יסודה של משנה זו הוא שכאשר התורה קובעת תשלום מסוים - כגון חמישה שקלים לפדיון הבן - הכוונה לחמישה משקלים מוגדרים של כסף טהור. כמה פרטים טכניים עלולים לבלבל בעניין זה, ולפיכך נפתח בהבהרת היסודות הפשוטים.
שני סוגי מטבעות:
בזמן המשנה הוגדרו המטבעות, ובכללם הסלע, לפי משקלם, ונהגו שני סוגי סלעים:
כסף צורי - מטבע העיר צור, השוכנת על חוף לבנון של ימינו, היא פיניקיה העתיקה, שבה נטבעו מטבעות מכסף טהור.
כסף מדינה - המטבע המקומי, שהיה עשוי מחלק אחד כסף על שמונה חלקי נחושת, כך שאותו מטבע של 19 גרם הכיל שמינית כסף בלבד.
משנתנו באה לקבוע כי המטבעות שיש להשתמש בהם הם דווקא המטבע הצורי - מטבעות כסף טהור ללא תוספת נחושת. זוהי נקודתה המרכזית.
שקל התורה וסלע המשנה:
השקל שבחומש הוא למעשה הסלע של המשנה. הבלבול גדל מכיוון שבלשון המשנה קיים מטבע הנקרא 'שקל', והוא חצי סלע. לפיכך, בכל מקום שהחומש נוקט "חמשת שקלים בשקל הקודש", מתייחסת אליו המשנה כחמישה סלעים - וקובעת שסלעים אלו צורי הם, מכסף טהור, ולא כסף המדינה המקומי שאין בו אלא שמינית כסף.
חישוב המשקלות:
בימי קדם - בזמן משה רבנו, וכן בדורות שלאחר מכן כדרך שנקט הרמב"ם - שימשו גרעיני שעורה, שמשקלם קבוע יחסית, כיחידת בסיס. משקלו של שקל הקודש בזמן משה רבנו היה 320 גרעיני שעורה. עוד בימי יחזקאל הוסיפו חז"ל חומש על המשקל, כלומר כ-20% תוספת בכמות הכסף, ובידם הסמכות לעשות כן. נמצא שהסלע של כסף טהור עומד על 384 גרעיני שעורה.
מכאן, חמישה סלעים של המשנה, הם חמשת השקלים בשקל הקודש שבחומש, עולים לחמש פעמים 384 גרעיני שעורה - 1,920 גרעינים. לפי הפוסקים, החזון איש והרב חיים נאה, השיעור למעשה הוא 96 גרם של כסף טהור. אף שיעור זה גבוה במקצת ממה שנראה על פי החשבון, ומכל מקום כך ההלכה: 1,920 גרעיני שעורה שווים 96 גרם, וזהו הסכום שיש לשלם. נכון למועד ההקלטה, סוף שנת 2025, מדובר בקצת יותר מ-500 שקלים חדשים, כשווי של מעט יותר מ-150 דולר אמריקאי.
ראוי לציין במאמר מוסגר: קיים מונח טכני הנקרא 'גריין' (grain), שהוא מידת משקל, כשם שפאונד, אונקיה וגרם הם מונחי משקל. אותו 'גריין', המבוסס באופן כללי על גרעין השעורה, שווה 65 מיליגרם. ואילו ההלכה בחז"ל, ובכללה משנתנו, יוצאת מנקודת הנחה שגרעין השעורה שוקל 50 מיליגרם, כלומר עשרים גרעינים בגרם אחד.
לשון המשנה:
"חמש סלעים של בן במנה צורי" - חמשת הסלעים הניתנים בפדיון הבן צריכים להינתן במנה צורי, במטבע העיר צור, כלומר בסלעים של כסף טהור ממש. וכן בשאר המקומות שבחומש שנקבע בהם סכום כסף לתשלום, מדובר במטבעות כסף טהור.
"שלושים של עבד" - שור מועד, בעל חיים שהוחזק כמסוכן, שהמית עבד כנעני של חברו. מצד אחד לחיי אדם ערך אינסופי, ומצד שני איבד השכן נכס כלכלי ממשי. לפיכך קבעה התורה סכום קצוב, שלא נבוא להעריך את ערכו של האדם שאין להעריכו: הקנס לבעלים שאיבד את עבדו הוא שלושים שקלים, פי שישה מסכום פדיון הבן.
"וחמישים של אונס ושל מפתה" - האונס הוא האנס, והמפתה הוא המפתה. השוכב עם נערה שלא בדרך נישואין משלם על הנערה לאביה סכום קצוב של חמישים שקלים, פי עשרה מסכום פדיון הבן.
"ומאה של מוציא שם רע" - המעליל: מי שעשה עם הנערה את השלב הראשון של הנישואין, קידושין, ולפני שהושלם החלק השני, נישואין וכניסתה לביתו, טען וזמם להביא עדי שקר שזינתה בינתיים, ונמצא שקרן. מלבד המלקות וכיוצא בהן, משלם קנס של מאה שקלים, פי עשרים מסכום פדיון הבן.
"כולם בשקל הקודש במנה צורי" - כולם מבוססים על שקל הקודש שבתורה, הוא הסלע של המשנה, ותשלומם במנה צורי, במטבע הכסף הטהור ביותר הנטבע בצור.
"וכולם נפדין בכסף ובשווה כסף":
העיקר בכל אלו הוא השווי. אם שווי חמישה סלעים כסף טהור עומד היום על 508 שקלים ישראליים, יש לתת סכום זה - בכסף או בכל סחורה אחרת. במקום מטבעות כסף אפשר לתת מטבעות זהב, מטבעות נחושת, פלדיום, מטילים או כל דבר בעל ערך השווה לאותו סכום, וזהו הנקרא שווה כסף.
"חוץ מן השקלים":
כאן קובעת המשנה יוצא מן הכלל, והמילה 'שקלים' מבלבלת במיוחד: כוונתה למה שמכונה בלשון הדיבור מחצית השקל. התורה מצווה שבכל שנה, בחודש אדר, ייתן כל זכר מישראל מגיל עשרים ומעלה מחצית השקל לאחזקת בית המקדש ולרכישת קרבנות הציבור, כפי שלמדנו במסכת שקלים. בתשלום זה אי אפשר לתת שווה כסף - לא זהב, לא פלדיום ולא ספרים או כל חפץ אחר ששווה כסף - אלא חובה לתת מטבע של מחצית השקל דווקא.
ויש עוד מקום אחד בהלכה שבו נדרש מטבע דווקא ולא שווה כסף, אף שהמשנה לא הזכירתו: מעשר שני. הפודה את פירות המעשר שני שלו חייב לפדותם על גבי מטבע דווקא, ולהעלות את המטבעות לירושלים כדי לקנות בהם שם דברי מאכל ומוצרי צריכה אחרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כל התשלומים הקצובים שבתורה - חמישה סלעים לפדיון הבן, שלושים לעבד שהמיתו שור מועד, חמישים לאונס ולמפתה ומאה למוציא שם רע - נמדדים בשקל הקודש ומשולמים במנה צורי, כלומר בכסף טהור ולא בכסף מדינה. עמדנו על יחס השקל שבחומש לסלע שבמשנה, על חישוב המשקל בגרעיני שעורה ועל התוספת שהוסיפו חז"ל, ועל הכלל שכולם נפדים בכסף ובשווה כסף - למעט מחצית השקל, וכן פדיון מעשר שני, שבהם נדרש מטבע דווקא.