מסכת בכורות, פרק ט', משנה ו'. המשנה עוסקת בעניין מעשי נוסף: אופן חישובו של מעשר בהמה.
המשנה קובעת: "כל שנולדו מאחד בתשרי ועד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפין" - כל בהמה שנולדה מא' בתשרי ועד היום האחרון של חודש אלול, היינו בתוך שנת הלוח, מצטרפת לחשבון אחד. נולדו לבעל העדר עשר בהמות או יותר באותה שנה - חייב לעשרן; פחות מכך - אינו מעשר.
"חמישה לפני ראש השנה וחמישה לאחר ראש השנה - אינן מצטרפין" - היו בעדרו חמישה טלאים שנולדו יום אחד לפני ראש השנה וחמישה נוספים שנולדו יום אחד לאחריו, ואלו כל הטלאים שנולדו לו בשתי השנים - אין הם מצטרפין, שכן בכל שנה ושנה נולדו חמישה בלבד, ואף שנולדו כולם בהפרש של יומיים. לפיכך לא יפריש מעשר כלל.
שלוש הגרנות:
במשנה הקודמת למדנו כי מדרבנן נקבעו שלוש נקודות חיתוך שבהן יש לעשר, שלוש פעמים במהלך השנה, וזמנן חמישה עשר יום לפני כל אחד מן הרגלים. לפיכך היום האחרון של אדר, חמישה עשר יום לפני פסח, הוא מועד ('גורן').
"חמישה לפני הגורן וחמישה לאחר הגורן - הרי אלו מצטרפין" - נולדו חמישה טלאים ביום האחרון של אדר, וחמישה נוספים למחרת בא' בניסן, הרי הם מצטרפין זה לזה, וכשיגיע הגורן השני, חמישה עשר יום לפני שבועות, יצרפם יחד לחשבון אחד.
"אם כן למה נאמר שלוש גרנות למעשר בהמה?" - מה משמעותם של מועדים אלו, אם אין הם מהווים נקודת חיתוך לחישוב?
"עד שלא הגיע הגורן - מותר למכור ולשחוט" - כל עוד לא הגיע המועד שנקבע, ואין חובת עישור מוטלת עליו, רשאי בעל העדר בתקופת הביניים לשחוט את הבהמות, לאוכלן ולמוכרן, והן אינן נכנסות כלל לחשבון העשרה.
"הגיע הגורן - לא ישחוט" - משהגיע המועד, נבדקות כל הבהמות שנולדו באותה שנת לוח עד אותה שעה; הן נכנסות לדיר, ואחת מכל עשר נעשית מעשר בהמה. מכאן ואילך אסור לשוחטן ואף למוכרן.
"ואם שחט - פטור" - השוחט ואוכל את הבהמות לאחר המועד, אין בידו אלא איסור דרבנן, ולפיכך פטור; מן התורה רשאי היה להמתין כל השנה כולה ולעשר את כולן יחד.
דוגמה מעשית לחישוב:
הגורן הראשון: נולדו לאדם חמישה עשר טלאים באותה שנה, והגיע היום האחרון של אדר, חמישה עשר יום לפני פסח. מכניסם לדיר, והעשירי היוצא נעשה מעשר בהמה. חמשת הנותרים אינם מעושרים לעת עתה.
הגורן השני: במהלך החודשיים הבאים נולדו לו עוד חמישה עשר, ובסך הכול שלושים בהמות באותה שנה. בהגיע הגורן השני, חמישה עשר יום לפני שבועות, ביום השלושים וחמישה לעומר, מצרף את חמישה עשר החדשים לחמישה שנותרו מן הפעם הקודמת. עשרים בהמות נכנסות לדיר, ומהן יוצאים שניים - העשירי והעשרים - והם מעשר בהמה.
ואם בתקופת הביניים, בין פסח לשבועות, בחר לאכול אחד הטלאים - הרשות בידו. אזי נותרו בידו ארבעה עשר מן התקופה הזו וחמישה מן התקופה הקודמת, סך הכול תשע עשרה בהמות. כולן נכנסות לדיר, אחת בלבד יוצאת כעשירית, ותשע הנותרות נדחות ואינן מעושרות כעת, אלא נשמרות לתקופה השלישית, וכן הלאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי צירוף הבהמות למעשר נקבע לפי שנת הלוח, מא' בתשרי ועד כ"ט באלול, ואין הנולדים לפני ראש השנה מצטרפים לנולדים אחריו. שלוש הגרנות שנקבעו מדרבנן אינן מפרידות בין הבהמות - הנולדים לפני הגורן ולאחריו מצטרפים - ותכליתן לקבוע מאימתי נאסר למכור ולשחוט, ומכאן שהעודפים שלא הגיעו לכלל עשרה נדחים ומצטרפים לגורן הבא.