משנה ו' בפרק א' של מסכת בכורות באה להשיב על שאלה אחת: מאימתי חל פדיונו של פטר חמור? שתי אפשרויות עומדות לפנינו:
הפדיון חל מיד עם ייחוד השה (או כל דבר אחר שעליו פודים את החמור), משעה שאמר הבעלים: זהו השה שבו אני פודה.
הפדיון אינו חל עד שנמסר אותו שה לידי הכהן, ועד אז נותר החמור בלתי פדוי.
שני מודלים קיימים בהלכה:
מעשר שני: היבול הגדל בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה, שיש להעלותו לירושלים ולאוכלו שם. מי שאינו רוצה או אינו יכול להעלותו, פודה את קדושת היבול על מעות ומעלה את המעות לירושלים. מרגע הפדיון עוברת הקדושה אל המעות והאוכל יוצא לחולין גמור וניתן לאוכלו מחוץ לירושלים; ואם אבדו המעות באונס, אין עוד אחריות על הבעלים להחליפן.
פדיון הבן: הבן הבכור נפדה בחמישה סלעים - חמישה מטבעות כסף. ייחד אדם חמישה מטבעות ואמר שהם מיועדים לפדיון בנו, ואבדו, חייב להביא חמישה מטבעות אחרים, שכן אין הבן נפדה עד שמגיעים המטבעות בפועל לידי הכהן. עצם הייעוד והאמירה אינם מספיקים.
נמצא שהשאלה היא: האם פטר החמור נפדה כבר ברגע ייחוד השה, כמודל מעשר שני, או רק בשעת נתינתו בפועל לכהן, כמודל פדיון הבן?
מקור המחלוקת בפסוק:
יסוד הדין בפסוק (במדבר י"ח, ט"ו): "אך פדה תפדה את בכור האדם" - בוודאי תפדה את הבן היהודי הבכור; ובהמשך אותו פסוק: "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" - אף בכור בהמה שאינה כשרה, והכוונה לחמור, שהוא הבהמה הטמאה היחידה שיש לה פדיון. נמצא שהפסוק מקיש בין הלכות פדיון הבן להלכות פדיון פטר חמור.
רבי אליעזר: מכוח ההיקש, כשם שפדיון הבן אינו חל עד שמגיע הכסף לידי הכהן, כך פדיון פטר חמור אינו חל עד שנמסר השה לכהן.
חכמים: הפסוק פותח במילה "אך", וכל "אך" בא למעט ולהגביל את היקף הדרשה. לפיכך יש גבול למה שנלמד מפדיון הבן לפדיון פטר חמור. הלכות מסוימות אכן נלמדות - למשל, שאין פדיון פטר חמור נוהג אלא בבעלים ישראל, ואילו לוי או כהן שחמור בכור ברשותם אינם חייבים בפדיון - אך לא כל ההלכות עוברות. ובכלל מה שאינו נלמד: משעה שייחד הבעלים את השה ואמר "זה פדיון פטר חמור שלי", חל הפדיון מיד.
לשון המשנה - מת השה:
תחילה נבהיר את המונחים: "חמור" - האם; "פטר חמור" - העַיִר הבכור שנולד; "פדיון פטר חמור" - השה שבו נפדה אותו עַיִר.
הפריש אדם שה לפדיון החמור שנולד, ומת השה:
רבי אליעזר: חייב להעמיד שה אחר תחתיו. לשיטתו, כל עוד לא הגיע השה לידי הכהן לא נפדה החמור, בדיוק כדין חמשת סלעי פדיון הבן שחייבים להגיע לכהן.
חכמים: אין צורך להחליף את השה באחר. אם אבד השה לאחר שהופרש לפדיון, ההפסד הוא של הכהן, כשם שבפדיון פירות מעשר שני, אם אבדו המעות אין צורך להחליפן כדי לקנות בהן בירושלים.
עדותם של רבי יהושע ורבי צדוק נמסרה באותו יום מפורסם שבו מונה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, כמסופר בגמרא במסכת ברכות, ורבן גמליאל הודח לזמן מה - היום שבו נשנתה מסכת עדויות ונמסרו בו עדויות שונות. רבי יהושע, גדול הדור, ורבי צדוק, שניצל מירושלים באחת משלוש הבקשות שביקש רבן יוחנן בן זכאי, העידו על פדיון פטר חמור שמת: "שאין כאן לכהן כלום" - אין התחייבות נוספת כלפי הכהן, ואין הוא זכאי לשה חדש.
אין הכוונה שהשה שמת אינו שייך לכהן: הנבלה עצמה ממון כהן היא ויש לתתה לו, והוא רשאי להשתמש בה - להאכיל בה את כלביו, להכין ממנה דבק וכיוצא בזה - אך לא מעבר לכך.
מת פטר החמור:
מכאן להשלכה במקרה ההפוך: "מת פטר חמור" - מת העַיִר לפני שנמסר השה החי לידי הכהן. מה דינו?
"רבי אליעזר אומר: ייקבר" - כיוון שלא הגיע פדיון פטר החמור לידי הכהן, לא חל הפדיון והחמור נשאר בלתי פדוי. ממילא חל עליו איסור הנאה, ואי אפשר לעשות בו דבר מלבד קבורה. "ומותר בהנאתו של טלה" - הטלה שהופרש לפדיון, כיוון שמעולם לא נמסר לכהן ולא חל הפדיון, נשאר ברשות בעליו של החמור בלא כל שעבוד, ואינו חייב לתת לכהן דבר.
חכמים: "אין צריך ליקבר" - לשיטתם, משעה שהופרש הטלה נפדה פטר החמור מיד, ולפיכך מותר ליהנות מנבלת החמור ואין צורך לקוברה. "והטלה לכהן" - הטלה ששימש פדיון לפטר החמור שייך לכהן, ויש למוסרו לידיו.
לסיכום: נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם פדיון פטר חמור נלמד מפדיון הבן, שאינו חל עד שמגיע הפדיון לידי הכהן, או ממעשר שני, שהפדיון חל מיד. ההלכה כחכמים: פדיון פטר חמור חל ברגע הפרשת הטלה, ובאותה שעה מברכים את הברכה על פדיון החמור. ומכאן, שאם אירע דבר לטלה שהופרש - ההפסד הוא של הכהן.