בכורות, פרק ז', משנה ו'. אנו ממשיכים במגוון המומים הפוסלים כהן מן העבודה. בתלמוד הבבלי מחולק חומר זה למספר משניות, ואילו לפנינו משנה אחת גדולה, שעיקר עיסוקה במומים שברגליים ובידיים.
מומי הקרסוליים והברכיים:
"המקיש בקרסוליו" - קרסוליו נוקשים זה בזה בשעת הליכתו. מדובר במי שרגליו כפופות כלפי חוץ (בעל רגלי קשת), והברכיים מתעקמות מעט החוצה, ולפיכך כדי ללכת נעים קרסוליו כלפי פנים ופוגעים זה בזה.
"ובארכובותיו" - ברכיו מקישות זו בזו בהליכתו. כאן הרגליים כפופות כלפי פנים במקום כלפי חוץ, עד ששתי הרגליים יוצרות יחד כעין צורת X.
"ובעל פיקה ועיקל":
מבחינת משמעות המילים: 'פיקה' היא משקולת העופרת המשמשת בטוויית חוטים, ו'עיקל' עניינו מעוקם וכפוף. המשנה עצמה מגדירה למה הכוונה:
"איזהו עיקל? כל שמקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נושקות זו לזו" - מי שמותח את רגליו לפניו בישיבה, כדרך המבקש למתוח את שרירי הירך, וברכיו אינן נוגעות זו בזו. תיאור זה קרוב מאוד לאדם בעל רגלי קשת. הבעיה נעוצה ככל הנראה באזור האגן, שממנו פונות הרגליים החוצה שלא כדרכן, והברכיים אינן פונות לכיוון הנכון. עיוות ניכר זה גורם לו להיראות חריג, ולפיכך אינו עושה את העבודה.
"פיקה יוצא מגודלו" - בליטה כעין כדור עופרת קטן היוצאת מגודלו, וקרוב לומר שמדובר בבוהן הרגל. ככל הנראה זהו מה שמכונה היום 'בוניון' חמור: הבליטה אינה בקצה הבוהן, במקום הציפורן, אלא במפרק שבבסיס הבוהן הגדולה, ובמקרה חמור היא בולטת החוצה ככדור גדול.
"עקבו יוצא לאחוריו" ו"פרסותיו רחבות כשל אווז":
"עקבו יוצא לאחוריו" - עקבו בולט לאחור. אין לקבוע בוודאות במה מדובר; ייתכן שהכוונה למה שמכונה 'עיוות הגלונד' (Haglund's deformity) או 'פאמפ באמפ' (pump bump), שבו החלק האחורי של הקרסול בולט לאחור. הרעיון הכללי הוא שהשוק אינה משתלבת עם החלק האחורי של כף הרגל ביצירת צורת L חלקה, כעין אות רי"ש הפוכה, אלא נראית כניצבת יותר באמצע כף הרגל, כעין אות דל"ת הפוכה.
"פרסותיו רחבות כשל אווז" - כפות רגליו שטוחות ורחבות מאוד כשל אווז. כמו בכל המקרים שבמשנה זו, ההנחה היא שהחריגות ניכרת עד כדי כך שעוברים ושבים, ובכללם ילדים, יצביעו עליו ויאמרו: "תראו את רגלו של האיש, היא נראית כשל אווז".
אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות:
"מורכבות" - האצבעות מעוקלות אף כשהוא מנסה ליישרן, ומתעקלות זו על גבי זו; כלומר לא נוצרו כראוי ובסידור הנכון.
"קלוטות" - העור שבין האצבעות מחבר ביניהן, עד ששתי אצבעות לפחות ממוזגות יחד.
"עד הפרק כשר" - אם החיבור בין שתי האצבעות מגיע עד הפרק הראשון בלבד. בארבע האצבעות (למעט האגודל) יש שלוש עצמות, ולכל אחת פרק נפרד: הדיסטלית, הרחוקה, שבה נמצאת הציפורן; האמצעית; והפרוקסימלית, המקורבת, הגדולה שבהן, שבבסיס האצבע - זה המקום המוגש קדימה בשעת הכאה באגרוף. אם העור מחובר עד הפרק הראשון בלבד, כלומר לפני הפרק שבו נוהגים לדפוק בדלת, כשר. אך אם החיבור ממשיך משם ואילך, זהו מצב של אצבעות קלוטות והוא פסול. זהו "למטה מן הפרק": העומד כחייל וידיו לצדי גופו, ה'למטה' שביד הוא החלק המתרחק מן הגוף, ולפיכך אם החיבור עובר את הפרק שבו דופקים בדלת, האצבעות מחוברות יותר מדי.
"חתכה כשר" - מומים הניתנים לתיקון:
כל המקרים הללו הם מומים מדרגה שנייה: אין כאן פגם מהותי, אלא דרישה שהכהן ייראה כראוי. לפיכך אם עבר תיקון - בניתוח או בהפרדה פשוטה של האצבעות בחיתוך - והאצבעות נראות שוב רגילות, הרי הוא כשר. מה שהיה אסור לו קודם לכן, מותר לו עתה.
"הייתה לו יתרת":
אם יש לו בליטה נוספת כעין אצבע שישית היוצאת מזרתו. אכן יש אנשים בעלי שש אצבעות, מצב הקרוי פולידקטיליה, וכפי שנראה מיד, הכתוב בשמואל ב' מזכיר פלישתי שהיו לו שש אצבעות בכל יד. השאלה היא אם זהו מום, והתשובה היא שמראה זה חריג די הצורך כדי שלא יעשה את העבודה. ומה הדין אם "וחתכה"?
"אם יש בה עצם - פסול": אם באותה אצבע שישית הייתה עצם, הרי היא אצבע ממש, וכשהסירה נעשה חסר איבר - מום מן הסוג הראשון. במקרה כזה אין הניתוח מועיל, והמום קבוע.
"ואם לאו - כשר": אם לא הייתה בבליטה עצם, אין זו אצבע אלא כעין גידול. כל עוד היא במקומו הוא נראה חריג ואינו עושה את העבודה, אך משהסירה - וזהו מום מדרגה שנייה - הרי הוא נראה כשאר הכהנים וכשר לעבודה.
"יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע":
ציטוט מאותו קטע בשמואל ב' שבו מסופר על הפלישתי שהיו לו שש אצבעות בכל יד ושש בכל רגל, סך הכול עשרים וארבע. נחלקו בו התנאים:
רבי יהודה מכשיר: לדעתו הכתוב סיפר בשבחו של אותו פלישתי, להודיע איזה גיבור עצום היה. משום כך אין בכך גריעותא, והרי הוא כשאר בני אדם ויכול לעשות את העבודה.
וחכמים פוסלים: לדעתם מן ההקשר עולה שהכתוב בא לתאר איזו מפלצת היה אותו אדם, שיונתן אחיינו של דוד הרגו. אמנם בפסוקים הקודמים מסופר בשבחם של אנשים אחרים - שהיה להם מטה גדול וכיוצא בזה - וכמה חזקים היו, אך זה היה טיפוס דוחה ומפלצתי, ואין הכתוב בא לשבחו. לפיכך מי שיש לו שש אצבעות בידיו ושש ברגליו פסול לעבודה, וכן ההלכה.
"השולט בשתי ידיו":
להבנת הדברים יש להקדים: לדעת חז"ל העבודה חייבת להיעשות ביד ימין - עניין נפרד העומד בפני עצמו. ובכלל זה שני תנאים: שהאדם יהיה ימני, כלומר שידו הדומיננטית היא זו שבצד ימין של גופו, ושאותה יד אכן תהיה דומיננטית. שמאלי העושה את העבודה בימינו אינו מועיל; העבודה חייבת להיעשות ביד הדומיננטית שהיא גם ימין הגוף וגם החזקה שביד.
רבי פוסל: אדם השולט בשתי ידיו - סימן שיד שמאל מפצה על חסרון בשליטה או בכוח שביד ימין, ונמצא שאינו ימני גמור אלא כמעין חצי שמאלי. וכיוון שאין שליטתו בימינו מלאה, עבודה שנעשתה בה פסולה.
וחכמים מכשירים: אין חוזק יד שמאל גורע מיד ימין. אם שליטתו בימינו מלאה, ואין היא פחותה בכוח או במיומנות, אין כל סיבה שלא יעשה את העבודה, אף שהוא חזק ומיומן במידה שווה גם בשמאלו.
פסולים באדם וכשרים בבהמה:
כעת אנו עוברים לחלקה האחרון של המשנה, המהווה בתלמוד הבבלי משנה חדשה לגמרי, ובו נמנים דברים הפוסלים אדם לכתחילה מן העבודה ואינם פוסלים בבהמה. הדרך להביט בפרק כולו היא הדרישה המתמדת להיות שווה בזרעו של אהרן, ליישר קו עם שאר הכהנים במראה החיצוני. דומה שהכהנים מתפקדים כמעט כרהיטים במקדש ולא כאנשים פרטיים, ומשום כך נמנים הכהנים ובגדיהם בפרשת תצווה בין שאר הכלים: לאחר בגדי הכהונה מדובר במזבח הזהב, ונמצא שהכהנים ומראם משובצים בין המנורה והשולחן לבין מזבח הזהב. וכשם שאין כל פסול בכיסא כחול, אך אם כל הבית ירוק אין מקום לכיסא כחול יחיד הבולט בשונותו, כך כאן: הכהנים נראים בצורה מסוימת, ואין רוצים שאחד מכלל הריהוט יסיח את הדעת מן ההדר בשונותו הבולטת. זהו הנושא המרכזי לאורך רוב הפרק.
בימינו אין זו דרך חשיבה מקובלת, אך עד שנות השישים לפחות היה זה המצב. שומר בארמון בקינגהאם היה חייב להיות בגובה מטר שמונים ושמונה, ולא הותר לו להיות כהה עור. אף כיום, בשנת 2025, במשמר השווייצרי של הוותיקן חייב אדם להיות בגובה שבין מטר שבעים ושלושה למטר שמונים ושמונה. כלומר, על אדם להתאים לתבנית מסוימת כדי להימנות עם המשמר, וכיוצא בזה נראה שהדבר כאן.
"הכושי" - כהה עור. אף שיש כיום יהודים רבים שחורי עור, מאתיופיה וממקומות אחרים, הכהנים כולם צאצאי אהרן הכהן שלא היה שחור, ואין כהנים בקרב יהדות אתיופיה. לפיכך אדם שחור אינו שווה בזרעו של אהרן.
"והגיחור" - שעורו אדום מאוד. הברטנורא מפרש "כארגמן", כעין סגול. אין זה עניין גזעי אלא פתולוגיה כלשהי בעור שהפכתו לאדום, ואולי ריבוי כלי דם.
"והלבקן" - חיוור ולבן, אלבינו.
"והקיפח" - גבוה מאוד. לפי רש"י גבוה כל כך עד שכמעט אינו יכול להזדקף, ומן הסתם לוקה בענקיות מסוימת. אין זה גובה בלבד, אלא גבוה ורזה ונראה כפוף - מראה חריג ובלתי תקין, ובכלל זה מוגבלות מסוימת.
"והננס" - נמוך בצורה חריגה, בעל גמדות. גם כאן הרעיון הוא שהעובר ברחוב יביט בו ויאמר: תראו כמה נמוך האיש הזה.
"והחרש" - החרש בכל מקום בתורה הוא חרש אילם, וסביר שכך גם כאן. אף שאין לו דעת, ואף במקום שאין העבודה טעונה דעת, הרי הוא שונה מן האחרים ולפיכך לא יעשה את העבודה לכתחילה.
"והשוטה" - מעורער בדעתו וחסר כשירות, וסביר שבזה מדובר כאן.
"והשיכור" - שתוי. אי אפשר לומר שמדובר בשתיית יין, שכן שתויי יין הם לאו נפרד מן התורה ועבודתם פסולה אף בדיעבד, ואילו כאן העבודה כשרה בדיעבד. אם כן מדובר במי שנתון תחת השפעה של דבר שאינו יין. המשנה והגמרא מזכירות שתייה מרובה של דבש או חלב עד כדי בלבול הדעת, ואף שאין הדבר ברור די הצורך, ודאי שמי שנטל סמי פנאי ונתון תחת השפעתם ייחשב לשיכור שנאמר בו שלא יעשה את העבודה לכתחילה.
"ובעלי נגעים טהורים" - מי שיש בו נגעים שאינם מטמאים. בעל נגע טמא ממילא אינו יכול אף להיכנס למתחם המקדש. אך אם הנגע אינו לבן די הצורך מארבעת מראות הלובן, אלא נוטה לצהוב, אין הוא מטמא. אדם כזה, שיש בו אקזמה צהובה או כיוצא בה, טהור הוא, אך אינו נראה כשאר בני אדם ולפיכך לא יעשה את העבודה. דוגמה נוספת: מי שכולו מכוסה נגעים מכף רגל ועד ראש, שאף אם הם במראה הנכון הכריעה התורה שהוא טהור - טהור הוא, ואף על פי כן לא יעשה את העבודה, שכן אינו כשאר הכהנים.
כל אלו "פסולים באדם וכשרים בבהמה": כל שנמנה לאחרונה הוא דבר שאם ישנו באדם אין הוא עושה את העבודה לכתחילה, אך בהמה מותר להביא לקרבן לכתחילה, אף אם יש בה נגע, או שנטלה דבר שהביאה לידי שכרות, או שהיא שוטה.
על כך נוספות שתי דעות חולקות:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר, שוטה בבהמה אינה מן המובחר": בהמה מטורפת ומנותקת אין להביאה לכתחילה, כשם שאין נותנים לשוטה לעשות עבודה. אך בדיעבד, כשם שבמקום שאין העבודה טעונה דעת עבודת השוטה כשרה באדם, כך הבהמה שהובאה בדיעבד כשרה. נמצא שלדעתו דין שוטה חל במידה שווה באדם ובבהמה.
"רבי אליעזר אומר, אף בעלי דלדולים פסולים באדם וכשרים בבהמה": מוסיף פריט לרשימה - אדם שיש לו חתיכות משתלשלות, עור עודף או כמות ניכרת של בשר התלויה מעצמותיו. אף שאין הדבר ברור די הצורך, כוונתו שאדם שמצבו משונה כזה לא יעשה את העבודה לכתחילה - לדעת הברטנורא זהו לאו ולדעת אחרים עשה - וזהו "פסולים באדם". ואילו בהמה שיש לה עור עודף כזה כשרה להקרבה.
לסיכום: במשנה זו למדנו רשימה ארוכה של מומים ומראות חריגים הפוסלים כהן: מומי הקרסוליים והברכיים, עיקל ופיקה, עקב הבולט לאחור, פרסות רחבות כשל אווז, אצבעות מורכבות וקלוטות ואצבע יתרה - ובהם ההבחנה בין מום שאין לו תקנה (יתרת שיש בה עצם) לבין מום הניתן לתיקון על ידי חיתוך. עוד עמדנו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בבעל עשרים וארבע אצבעות, ועל מחלוקת רבי וחכמים בשולט בשתי ידיו. בחלקה האחרון של המשנה עסקנו בפסולים באדם וכשרים בבהמה - הכושי, הגיחור, הלבקן, הקיפח, הננס, החרש, השוטה, השיכור ובעלי נגעים טהורים - שכולם נובעים מן הדרישה שיהיה הכהן שווה בזרעו של אהרן ולא יבלוט בשונותו.