בכורות פרק ח', משנה ו'. משנה זו כוללת מרכיבים שונים ורבים. חלקה הראשון מסכם למעשה את שלמדנו במשניות האחרונות - מצבים של ספק ושל מעמד בלתי ברור אצל הבן; ומכאן ואילך עוברת המשנה אל מקרי הוודאי ואל אופיו הממוני של חיוב פדיון הבן.
מקרה ראשון - ספק ולדות של שני אנשים:
"אחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים" - שתי נשים הנשואות לשני גברים שונים: לאחת מהן זהו ולד ראשון, ולשנייה אין זה ולד ראשון. שתיהן ילדו יחדיו במערה חשוכה, הוולדות התערבבו, ובבוקר נמצאו הילדים מבלי שניתן לדעת מי אמם ומי אביהם. שני מקרים לפנינו:
"וילדו שני זכרים" - אין אנו יודעים איזה בן שייך לאיזו אם ולאיזה אב, אך יודעים אנו בבירור שהאישה שמעולם לא ילדה קודם לכן ילדה בן, וכל אחד משני הבנים שיהיה שלה טעון פדיון. לפיכך, "זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן" - הבעל הנשוי לאישה שלא ילדה קודם לכן חייב בפדיון בנו, איזה מהם שיהיה.
"זכר ונקבה" - אם נמצאו במערה זכר אחד ונקבה אחת, הדין הוא "אין כאן לכהן כלום". הבעל שאשתו לא ילדה קודם לכן טוען שייתכן שהבת היא ולדה, ואין כאן חיוב, והמוציא מחברו עליו הראיה. והבעל השני טוען שאף אם הבן שלו הוא, אין זה ולדה הראשון של אשתו ואין כאן פטר רחם.
מת הבן - מקרי ודאי:
בתלמוד הבבלי מתחילה כאן משנה חדשה ונושא חדש: אנו עוזבים את מצבי הספק ואי הוודאות, ועוברים למקרי ודאי בפדיון הבן.
"מת הבן בתוך שלושים יום" - "אף על פי שנתן לכהן, יחזיר לו חמש סלעים". אפילו אם הקדים האב ונתן לכהן חמש סלעים - למשל משום שהכהן היה מצוי לפניו ולא ידע מתי ייפגשו שוב, ועל דעת שביום השלושים ואחד ייפדה הבן על מטבעות אלו - הרי שהבן לא הגיע ליום השלושים ואחד, ואין לכהן זכות בממון זה. חובת פדיון הבן מעולם לא חלה, שכן היא נכנסת לתוקפה רק לאחר חודש שלם, ביום השלושים ואחד.
"לאחר שלושים יום" - "אף על פי שלא נתן, ייתן". אם מת הבן בהיותו בן שלושים ואחד יום ומעלה, והאב טרם פדאו, חייב האב לתת את חמש הסלעים לכהן אף לאחר מיתת הבן.
מכאן עולה שבמצוות פדיון הבן שני פנים. מחד, עיקר המצווה מוטל על האדם עצמו, על הבן; האב מקדים ודואג לכך מלכתחילה, כדרך שהוא דואג לברית מילה ולתלמוד תורה, ואם לא עשה זאת האב - הבן פודה את עצמו. מאידך, יש כאן גם אלמנט של חיוב ממוני: משהגיע הבכור לגיל שלושים ואחד יום, חב האב חמש סלעים לכהן.
הדבר דומה, באופן כללי, לאדם שלא הפריש תרומה מיבולו ואכל את הכול: החוב לכהן קיים אף שהיבול איננו עוד. כך גם כאן - הבן איננו, אך החוב לכהן עומד בעינו, ולפיכך חייב האב ליתן את חמש הסלעים. זו הלכה למעשה, ואף ברכה יש לומר על פדיון הבן, אלא שלדברי הרמ"א אין מברכים שהחיינו כשהבן כבר אינו בחיים.
מת הבן ביום השלושים:
האם יום זה נחשב כחיוב גמור? שהרי בחיוב נאמר "מבן חודש", והשאלה היא אם יום השלושים בכלל. אומרת המשנה: "יום שלושים כלפני כן" - כדינו של יום עשרים ותשעה. לפיכך, אם מת הבן ביום השלושים ואף אם הקדים האב ושילם, מקבל הוא את כספו בחזרה מן הכהן, שכן אין חיוב פדיון עד היום השלושים ואחד. וכן ההלכה.
רבי עקיבא מסתפק בדינו של יום השלושים, וכיוון שספק הוא: אם כבר נתן האב את הכסף לכהן - אינו יכול להוציאו מידו, שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואין בידו להוכיח את זכאותו להחזר כל עוד הספק ההלכתי בלתי מוכרע. ואם עדיין לא נתן - "לא ייתן", שאין הכהן יכול לכפותו, שהרי ספק הוא אם חייב, ושוב המוציא מחברו עליו הראיה.
ספקו של רבי עקיבא הוא ספק טכני, ומורכב הרבה יותר משנדמה. הוא נעוץ בכך שהביטוי "ומעלה" מופיע בשני הקשרים - אחד בפדיון הבן שבמדבר ואחד בפרשת ערכין - והשאלה היא האם נחשבים הם "שני כתובים הבאים כאחד", שהכלל בהם הוא שאין מלמדין, ולפיכך אין ללמוד מהם הלאה; ובנסיבות אלו מסתפק רבי עקיבא כיצד להכריע. המבקש להרחיב בכך יעיין לכל הפחות בברטנורא, ומוטב בגמרא עצמה. עיקר הדבר: ספק טכני הוא, המושתת על אופן לימוד הדרשות מן הפסוקים.
מת האב:
"מת האב בתוך שלושים יום" - כלומר שנפטר בטרם חלה עליו חובת פדיון בנו. הדין הוא "בחזקת שלא נפדה" - החזקה ההלכתית היא שהבן מעולם לא נפדה. משיגיע לגיל החיוב ויבוא כהן ויתבע ממנו חמש סלעים, אין הוא יכול לטעון שמא פדאו אביו; אפשר שפדה, אך אין זה מסתבר, והחזקה היא שלא פדה, ולפיכך חייב הבן להיפדות. "עד שיביא ראיה שנפדה" - אין הוא נפטר מן החיוב אלא בראיה גמורה, כגון שני עדים המעידים שהאב נתן את הכסף לכהן בתוך שלושים יום.
ומה כאשר נפטר האב לאחר שעבר הבן את יום השלושים, בשעה שחיוב הפדיון כבר חל, ואין ידוע אם קיימו אם לאו? מכאן ומכאן יש לשקול: מצד אחד, חזקה שאין אדם פורע חובו קודם זמנו - ומטעם זה נקבע במקרה הראשון שבחזקת שלא נפדה; ומצד שני, זריזים הם בני אדם לקיים מצוות והתחייבויות.
בשורה התחתונה קובעת המשנה שאנו מניחים שהבן נפדה, שהרי מצווה היא, אלא שחזקה חלשה היא ואין צורך בראיה גמורה כדי לסתרה. לשון המשנה: "בחזקת שנפדה" - מניחים אנו שדאג האב לחובותיו ההלכתיים בטרם נפטר. ובהמשך, במקום הנוסח הרווח במשניות רבות "עד שיביא ראיה", נראה שיש לגרוס "עד שיאמרו לו שלא נפדה", וכך אף משתקף בהלכה. משמעות הדבר: אם יעיד כל אדם, ואפילו עבד שבבית, שקודם פטירתו אמר לו האב "עלי לפדות את בני" או "לא פדיתי את בני" - די בכך כראיה שהבן טרם נפדה.
אין צורך בראיה גמורה של שני עדים המעידים שהאב נשבע להם שמעולם לא פדאו וכיוצא בזה. וכן ההלכה: משאמר אדם שהבן לא נפדה - נאמן; ובלא זאת, מניחים שהבן נפדה ושהאב דאג לקיים את חובתו ההלכתית.
"הוא לפדות ובנו לפדות":
מקרה חדש: ראובן - נקרא לו יצחק - שאביו אברהם מעולם לא פדאו, ולו בן בשם יעקב הטעון פדיון. נמצא שמוטלים עליו שני פדיונות, שלו ושל בנו, ואילו ברשותו חמש סלעים בלבד. את מי יפדה תחילה? אומרת המשנה: "הוא קודם לבנו" - יצחק קודם לבנו יעקב, משום שזו מצוותו שלו.
הטעם, כאמור לעיל: עיקר המצווה מוטלת על האדם עצמו, ולפיכך חייב יצחק לפדות את עצמו. אמנם מוטל עליו לדאוג גם לחיוב בנו, אך כאשר עומדים זה מול זה חיוב שעל עצמו וחיוב שעניינו דאגה לזולת - החיוב שעל עצמו קודם. לפיכך יוציא את חמש הסלעים על פדיון עצמו, והבן יפדה את עצמו משיגדיל.
שיטת רבי יהודה:
שורתה האחרונה של המשנה מטעה במקצת: לכאורה חולק רבי יהודה על הדין, אך אין הדבר כפי שהוא נראה. רבי יהודה מדבר במקרה מסוים ומצומצם, שבו אברהם אבי יצחק מעולם לא פדה את בנו, ובמותו הוריש לו נכס מקרקעין ששוויו חמש סלעים ומעלה.
רבי יהודה סובר - כפי שהוזכר דרך אגב במשניות הקודמות - שחיוב פדיון הבן דינו כמלווה, ומכיוון שהתורה כתבתו במפורש הרי הוא "מלווה הכתוב בשטר", כהלוואה הכתובה בשטר, והתורה היא השטר. ומלווה הכתוב בשטר משעבד את נכסי המקרקעין של הלווה. נמצא שכאשר נפטר אברהם והוריש את נכסיו לבנו, רבץ עליהם שעבוד של חמש סלעים לטובת הכהן, לצורך פדיונו של יצחק.
לפיכך, אם מכר יצחק את הנכס בטרם הגיע בנו יעקב לגיל שלושים יום, הרי הקונה רכש נכס משועבד. בתרחיש זה אומר רבי יהודה: כיוון שאין ליצחק אלא חמש סלעים, ישתמש בהן לפדיון בנו יעקב, ואילו לפדיון עצמו יבוא אל קונה הנכס ויגבה ממנו, שהרי נכס זה, שהיה של אביו, משועבד היה לפדיונו, וכמלווה הכתוב בשטר. בדרך זו ישיג יצחק כסף גם לפדיון עצמו.
לשון המשנה: "רבי יהודה אומר, בנו קודמו" - בחמש הסלעים היחידות שבידו יפדה את בנו, וזאת במקרה המיוחד שתואר, שבו כסף זה הוא כל אשר לו, אך קודם לכן ירש נכס מאביו ומכרו קודם שנולד בנו, ולדעת רבי יהודה חל על נכס זה שעבוד שניתן לגבות ממנו. "שמצוותו על אביו" - מכיוון שמצוות פדיונו הייתה מוטלת על אביו אברהם, שיעבד הדבר את הנכס שירש ומכר, ומשם יגבה את כספו לפדיון עצמו. "ומצוות בנו עליו" - ועליו מוטלת חובה נפרדת לפדות את בנו.
נמצא שאם יפדה תחילה את בנו בחמש הסלעים שבידו, יוכל לגבות חמש סלעים נוספות לפדיון עצמו; ואילו אם יוציא את חמש הסלעים לפדיון עצמו, לא יוכל לגבות מן הנכסים המשועבדים לצורך פדיון בנו יעקב, שהרי אין עליהם שעבוד לפדיונו של יעקב. זוהי שיטת רבי יהודה.
שיטת חכמים ולהלכה:
חכמים חולקים וסוברים שחובת האדם לשלם לכהן עבור פדיון בנו אינה כתובה בשטר. אף שהתורה אמרתה, אין בכך כדי ליתן לה מעמד של שטר כתוב, ונשארת היא כמלווה על פה שאינה משעבדת נכסים. לפיכך אין בידי יצחק כל דרך לחזור אל הנכסים שירש מאביו אברהם ולגבות מהם את דמי פדיון עצמו, ומשום כך אומרים חכמים שבכל מקרה, מי שבידו חמש סלעים בלבד, פודה תחילה את עצמו ולא את בנו, שזו חובתו שלו, והבן יפדה עצמו בבוא העת.
אין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא: לעולם אדם פודה את עצמו קודם לבנו כשעליו להכריע ביניהם. ולמעשה אין כאן שעבוד נכסים כלל: מי שלא פדה את בנו, אין חובה רובצת על עיזבונו, והקונה את נכסיו קונה אותם נקיים מכל שעבוד לתשלום פדיון הבן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את חתימת מקרי הספק - שתי נשים של שני אנשים שילדו יחדיו, ודינם בשני זכרים ובזכר ונקבה; ומכאן למקרי הוודאי: מת הבן בתוך שלושים יום - יחזיר הכהן, ולאחר שלושים - ייתן האב אף לאחר המיתה, שכן יש כאן חיוב ממוני ולא מצווה בלבד; מת ביום השלושים - כלפני כן, ורבי עקיבא מסתפק והולכים בו אחר המוציא מחברו עליו הראיה; מת האב בתוך שלושים - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה, ולאחר שלושים - בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה; ולבסוף, דין הקודם בפדיון כשאין בידו אלא חמש סלעים - הוא קודם לבנו, ומחלוקת רבי יהודה וחכמים בשאלת מלווה הכתוב בשטר ושעבוד נכסים.