אנו לומדים את המשנה השישית, האחרונה שבפרק ה' במסכת בכורות, וממשיכים בנושא שבו עסקנו: החובה שמומחה יפסוק כי הבכור בעל מום קבוע קודם ששוחטים אותו. מה הדין כאשר אדם מעלים זאת, שוחט את הבכור ומוכרו לאחר? שאלה זו מביאה אותנו אל דין מקח טעות.
דין מקח טעות:
הכלל הוא שאדם שקנה חפץ ונעלמה ממנו עובדה מהותית - בין בענייני הלכה ובין בענייני מציאות - שאילו ידע אותה לא היה מבצע את הרכישה, רשאי לטעון כי המקח נעשה במצג שווא ואינו מחייב. הקונה כופה על המוכר לקבל בחזרה את הסחורה ולהשיב לו את מלוא כספו.
ראוי לציין שאין כאן מצב ביניים: אין ביכולתו של הקונה לכפות על המוכר החזר חלקי כדי 'ליישר קו' ולתקן את המעוות. מובן שהצדדים רשאים להגיע להסכמה ביניהם, אך מן הדין המקח מתבטל כולו - הקונה מחזיר את החפץ, וכנגדו המוכר מחזיר את הכסף.
"השוחט את הבכור ומכרו":
המשנה עוסקת בכהן ששחט את בכורו ומכרו לאחר, "ונודע" - התברר לקונה בדיעבד - "שלא הראהו", שלא הראה הכהן את הבכור למומחה קודם השחיטה. הבכור אסור, ולמדנו שאין זה איסור אכילה בלבד, אלא שמדרבנן הכל אסור בהנאה וטעון קבורה. אף אם מדובר בבהמה בעלת שלוש רגליים, שברור לכל כי היו פוסקים בה מום קבוע, כל עוד לא ניתן הפסק הרשמי מן המומחה או משלושת האנשים שבבית הכנסת - השחיטה פסולה.
"מה שאכלו אכלו" - הבשר שאכל הקונה בינתיים, אכל. "ויחזיר להם את הדמים" - אף שאין הקונה יכול להשיב את מה שכבר אכל, ובדרך כלל אין החזר כספי אלא כנגד השבת החפץ, כאן חייב המוכר בהחזר מלא אף שאינו מקבל דבר בתמורה. זהו קנס מדרבנן על שלא נהג כשורה ומכר בשר בכור בלא שהביא מומחה שיתיר את שחיטתו.
"ומה שלא אכלו הבשר יקבר" - חלק הבשר שלא נאכל אינו מוחזר למוכר כדרך מקח טעות רגיל, אלא הלוקח קוברו באדמה, שהרי הבשר אסור בהנאה ואין רשאי ליהנות ממנו. ואף על פי כן חייב המוכר להחזיר גם את שוויו של חלק זה. נמצא שהכהן מחזיר את מלוא הכסף ואינו מקבל דבר בתמורה: מה שנאכל - נאכל, ומה שלא נאכל - נקבר.
מכירת בשר טריפה:
מכאן עוברת המשנה לנושא דומה, ואיננו עוסקים עוד בבכור אלא בבשר חולין. בהמה שיש בה פגם קריטי, קבוע ומסכן חיים העתיד להמיתה - הרי היא טריפה ואינה כשרה. קיימת חזקה שהבהמות המצויות ברפת אינן טריפות אלא כשרות, ולפיכך מדאורייתא רשאי אדם לשחוט ולאכול מתוך הנחה זו. אולם מדרבנן מוטלת חובה לבדוק לפחות את הריאות, שאין בהן סירכא העושה אותן טריפה, והנמנע מכך אוכל בשר שאינו כשר מדרבנן, ויש על כך עונש.
המשנה עוסקת באדם - לא דווקא כהן, אלא קצב או חקלאי - ששחט בהמה ומכר את בשרה, ולאחר מכן התברר שאינה כשרה. מקרה המשנה, בפשטות, הוא שהמוכר ידע היטב כי אין הבהמה כשרה ומכרה בכל זאת: או שידע שלא נבדקה, או שידע שנבדקה ונמצאה טריפה. הואיל ופעל שלא ביושר, הוא נקנס.
הבשר שנאכל: אין הלוקח יכול להחזירו, ומדאורייתא אין מקום לטענת מקח טעות על חלק זה. אף על פי כן נקנס המוכר מדרבנן וחייב להשיב ללוקח את הכסף שהוציא עליו, אף שכבר נהנה ממנו באכילה.
הבשר שלא נאכל: הלוקח מחזירו למוכר, שהרי המקח בטל. שלא כבכור, שהבשר אסור בהנאה לחלוטין, בבהמה טריפה רגילה מותר ליהנות מן הבשר: אפשר להאכיל בו את הכלבים ולהשתמש בעורות לעשיית רהיטים. לפיכך הלוקח מחזיר את הבשר, "ויחזיר להם את הדמים" - והמוכר משיב לו את כספו מחמת מקח הטעות.
השורה התחתונה: הקונה מקבל החזר כספי מלא, והמוכר מקבל בחזרה רק את הבשר שנותר. לפי כלליו הנוקשים של מקח טעות לא כך היה הדין, שהרי אין החזר אלא כנגד השבה, אלא שכאן נקנס המוכר על שפעל במזיד.
כיצד מחזירים לו את הבשר, ואין חוששים שיחזור וימכרנו?
התשובה נעוצה בדין נפרד, שאינו חלק ממשנתנו: מוכר זה נעשה חשוד, וכיוון שנודע שהוא מוכר בשר טריפה - מכריזים עליו כן, ואסור לקנות ממנו בשר עוד.
"מכרו לנכרים או הטילו לכלבים":
ממשיכה המשנה ודנה במקרה שבו הבשר שלא נאכל אינו עוד ברשות הקונה: או שמכרו לנכרים, לפי שאינו כשר, או שהטילו לכלביו. במקרה זה "ישלמו דמי הטרפה" - הואיל ולא נגרם לקונה הפסד מוחלט, שהרי הפיק ערך כספי מן הבשר, בין במכירתו לנכרים תמורת תשלום חלקי (שהרי בשר טריפה שווה פחות מבשר כשר) ובין בהאכלת כלביו, החוסכת לו את עלות מזונם - אין המוכר הנקנס מפצה אותו אלא על הפסדו בפועל.
לדוגמה: אם הבשר שלא אכל היה שווה מאה, ומכרו לנכרי בחמישים, מקבל הוא מן המוכר את החמישים הנותרים. חמישים ועוד חמישים - מאה, ונמצא שאינו מפסיד דבר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים של מקח טעות בבשר. בבכור שנשחט בלא היתר מומחה - מה שנאכל אכלו, מה שנותר נקבר מפני שאסור בהנאה, והמוכר מחזיר את מלוא הדמים ואינו מקבל דבר. בבהמה שנמצאה טריפה - הבשר שנאכל אינו חוזר אך דמיו מוחזרים, והבשר שנותר מושב למוכר שכן מותר בהנאה, ואם כבר נמכר לנכרים או הוטל לכלבים משלם המוכר את דמי הטרפה בלבד. בשני המקרים יסוד החיוב אחד: קנס מדרבנן על המוכר שפעל שלא כשורה. בכך הסתיים פרק ה' של מסכת בכורות.