בכורות, פרק ד', משנה ו'. במשנה הקודמת עסקנו בנטילת שכר על פסיקה בענייני בכור, וכעת פונה המשנה לעניין כללי, החורג מדיני בכורות: קיום מצוות תמורת תשלום. העיקרון היסודי הוא שהדבר אסור.
מקור האיסור:
משה רבנו אומר לעם: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקי". כלומר, לימדתי אתכם בדיוק באותו אופן שבו לימד אותי הקב"ה - בחינם. וכשם שאני מלמד אתכם תורה בחינם, כך גם אתם חייבים ללמד תורה בחינם. זהו כלל יסוד.
הרחבה ישירה של הכלל היא הדיינות: ההוראה והפסיקה בבית דין הן בעצם המשך של לימוד התורה, ולפיכך אף הישיבה בדין ומתן פסקי הלכה כלולים במצווה מן התורה ללמד בחינם. יתרה מזו, הגמרא מרחיבה זאת לקיום כל מצווה שהיא: על האדם לקיים את המצוות, לעצמו ולאחרים, ללא תשלום. זוהי נקודת המוצא של משנתנו.
לשון המשנה:
"הנוטל שכרו לדון - דיניו בטלין" - הנוטל שכר עבור תפקידו כדיין, פסיקותיו מבוטלות. ראוי לדייק בלשון הרבים "דיניו": כל פסיקותיו בטלות, ואף למפרע. הטעם לכך הוא שאדם זה מזלזל בערכי התורה, המורים ללמד תורה, לפסוק הלכות ולשמש כדיין בחינם, והוא נוטל על כך שכר; משמע שאין התורה חשובה בעיניו כראוי. לפיכך קנסוהו חכמים ופסלוהו מלדון, ופסיקותיו בטלות למפרע.
אין מדובר כאן בדיין המקבל שוחד או במי שנוטל תשלום מצד אחד בלבד. אף במקרה ששני בעלי הדין ניגשים יחד אל הדיין ואומרים לו: "מבינים אנו שאתה אדם עסוק, וברצוננו שתשב בדיננו. הרי כל אחד מאיתנו נותן לך מאה דולר, ומבקשים אנו ממך יחד, בלא כל משוא פנים, שתוציא לאור את הדין האמיתי" - אף בתרחיש זה אסור לדיין ליטול את הכסף כלל, ואם נטל, פסק דינו בטל. הטעם: הבאת אמת, דין וצדק לעולם היא תפקידו הבסיסי של יהודי, ונטילת ממון עבורה פסולה ובלתי קבילה.
"להעיד - עדותיו בטלין" - הנוטל שכר עבור מתן עדות, אף עדויותיו נפסלות. זהו אותו רעיון עצמו: מי שיש בידו עדות, חובה עליו לומר אותה, ואין הוא רשאי לגבות על כך תשלום. הנוטל שכר על עדותו חותר תחת רוחה הבסיסית של התורה, ולפיכך אין עדותו קבילה בבית הדין.
"להזות ולקדש" - כאן מדובר במצווה מסוימת. "להזות" הוא הזאת מי החטאת, מי מעיין המעורבים באפר הפרה האדומה, לטהר בהם טמאי מת. הנוטל שכר על ההזאה - הדבר אסור, שהרי מצווה היא. וכן "לקדש", היינו הכנת המים עצמם, נטילת מי המעיין ועירובם באפר: הגובה כסף עבור שירות זה, מעשהו בטל.
ועל כך נוקטת המשנה מטבע לשון המצוי אף במקומות אחרים בש"ס: "מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה". אף שמילא אחר כל ההוראות הטכניות בהכנת מי החטאת עם אפר הפרה האדומה, מתייחסים אנו למים שהכין כאילו הם מי מערה בעלמא - אמנם באו ממעיין ומעורב בהם אפר, אך אין בהם כל תועלת. וכן "אפרו אפר מקלה": אף שלמעשה בא מפרה אדומה שנשרפה, מתייחסים אליו כאל אפר פשוט ורגיל, מן האפר שמוציאים מתחתית הכירה, שאין לו קשר לדבר.
שלוש דרכים לקבלת שכר בעקיפין:
לאחר כל האמור, מציגה המשנה שלושה דברים חשובים - נכנה אותם יוצאים מן הכלל, ולמעשה אלו דרכים שבהן רשאי אדם לקבל תשלום בעקיפין על קיום מצווה. עניין זה בא לידי שימוש יומיומי בכל הנוגע לנושאי משרות הקודש בחברה שלנו כיום.
"אם היה כהן וטמאוהו מתרומתו" - כהן שנטמא אגב קיום המצווה: בהכנת מי הפרה האדומה עלולה ההזאה לטמאו, או שנדרש כדיין לעבור במקום המטמאו, או שנזקק לטפל בעכבר מת לצורך פסיקתו (ואין מדובר באיסור דאורייתא של מעבר בבית קברות, שאין כהן רשאי בו). משנטמא, שוב אינו יכול לאכול בתרומה, שהיא מזונו הרגיל, והתרומה זולה בהרבה ממזון חולין. לפיכך "מאכילו ומשקהו וסכו" - מותר לספק לו מאכל, משקה ושמן סיכה שאינם תרומה, כדי שיוכל להשתמש בהם תחת התרומה האסורה לו.
הירושלמי מעיר שאין נותנים לו דבר בחינם, שהרי בלאו הכי מוטל עליו לשלם עבור מזונו; אלא שהתרומה - בין במאכל ובין בשמן - זולה יותר, ולפיכך מותר להשלים לו את ההפרש בלבד, כדי שלא ייצא נפסד. זהו העיקרון כולו: מספקים לו מזון רק כדי שלא יינזק, ולא כדי לפנקו ולהאכילו כיד המלך.
"ואם היה זקן - מרכיבו על החמור" - דיין הפוסק כאן, וכן המקיים כל מצווה אחרת, שהוא זקן ואינו יכול ללכת ברגליו: מותר לספק לו חמור לרכוב עליו. בלשוננו: מימון הנסיעה במונית כדי שיגיע אל המצווה. אין זה תשלום עבור המצווה, אלא מניעת הפסד ממי שאינו מסוגל ללכת ונאלץ להוציא מכיסו.
"ונותן לו שכרו כפועל" - מותר לשלם לו כשכר עובד. להמחשה: אדם העובד כחשמלאי ונוטל מאה שקלים לשעה עבור שירותיו, ועבודתו קשה ואף מסוכנת. שואלים אותו: כמה תבקש תמורת יום היעדרות מעבודתך, שלא תלך אל חנות החשמל אלא תשב כדיין או כעד, או תכין מי פרה - עיסוק תובעני הרבה פחות? והוא משיב: משפחה יש לי לפרנס, ובחינם לא אוכל לעשות זאת, אך מאחר שזו מלאכה קלה יותר, אסתפק בשמונים שקלים לשעה ולא במאה.
במקרה זה מותר לשלם לו שמונים שקלים לשעה, אך לא את מאת השקלים שהוא נוטל בדרך כלל, שהרי המלאכה שלפניו קלה יותר - הכנת מי פרה, בדיקת מזוזות או כל מצווה אחרת הדורשת מאמץ מועט מעבודת החשמלאי. כלומר, אין משלמים לו את שכרו המלא, אלא אך ורק את הסכום שהוא מוכן להסתפק בו תמורת המלאכה הקלה יותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל שנלמד מדברי משה רבנו "כאשר ציווני ה' אלוקי" - מה הוא בחינם, אף אנו בחינם - וממנו נגזר האיסור ליטול שכר על דיינות, על עדות ועל הזאה וקידוש, עד שדיניו בטלין, עדותיו בטלין, ומימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. מנגד למדנו שלוש דרכים שבהן מותר לקבל תשלום בעקיפין: השלמת מזונו של כהן שנטמא ואינו אוכל בתרומה, מימון הרכיבה לזקן שאינו יכול ללכת, ונתינת שכר כפועל - בשיעור שהאדם מוכן להסתפק בו תמורת המלאכה הקלה יותר, ולא שכרו המלא.