בכורות פרק שני, משנה ו. משנה זו פותחת שלוש משניות העוסקות במצבי ספק - בהמות זכר שהן ספק בכור, ויש לברר אם דינן כבכור אם לאו. המשנה מורכבת, ולהבנתה דרושים שני יסודות מקדימים:
צד הממון: מוטלת על הבעלים חובה ממונית לתת את הבכור לכהן. כאשר חובה זו מוטלת בספק, הכלל הקובע הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" - נטל ההוכחה מוטל על הכהן התובע את הבכור, ומשאין הוא יכול להוכיח את זכותו מחמת הספק, אין הוא זכאי לקבלו.
צד האיסור וההיתר: אף כאשר אין הכהן יכול לתבוע את הבכור, נותרת שאלת מעמדו של הוולד עצמו. ספק בכור אסור בהנאה: אין עובדים בו ואין גוזזים אותו, ואכילתו מותרת רק לאחר שייפול בו מום קבוע.
המקרה הראשון - "רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים":
המשנה פותחת במקרה הבסיסי: "רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד" - רחל היולדת בפעם הראשונה שני כבשים זכרים, ושני ראשיהם יצאו כאחד. יציאת הראש היא הקובעת את הבכורה, וכאן יצאו שני הראשים בעת ובעונה אחת.
רבי יוסי הגלילי אומר: "שניהם לכהן" - שניהם בכור. הוא לומד זאת מן הכתוב: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'" - הכתוב פותח בלשון יחיד ("אשר יהיה לך") ומסיים בלשון רבים ("הזכרים"), ללמד שאפשר ששני ולדות ייצאו כאחד ושניהם לה'.
וחכמים אומרים: "אי אפשר". לדעתם אין הדרשה עוסקת בכך, אלא נאמרה בדרך כלל, שכלל ישראל נותנים בכורות זכרים רבים. ולגופו של דבר: אי אפשר ששתי הבהמות ייצאו בדיוק באותו רגע. זו שיטת חכמים בכל התורה כולה, הנקראת 'אי אפשר לצמצם' - כלפי שמיא הכול ידוע, ואין מציאות ששני דברים יתרחשו ברגע אחד ממש, אלא אחד קדם לחברו כהרף עין, ורק בשר ודם אינו יכול לעמוד על כך.
לפיכך לעולם אין כאן שני בכורות ודאיים, אלא ספק: אחד מן השניים בכור ואין ידוע איזה. אחד שייך לבעלים ואחד לכהן. כיצד מיישמים זאת למעשה? בדבר שתי גישות:
רבי טרפון: הכהן בא ונוטל את היפה והיקר שבשניים, ובהמה זו נחשבת בידו בכור ודאי ולא ספק, וכולם נוהגים בה בוודאות. הטעם: ניתן להניח בבטחה שהחזק שבשני הוולדות הוא שפילס את דרכו ויצא ראשון מן הרחם.
רבי עקיבא: אין הדבר כן, אלא ספק הוא ואיננו יודעים מיהו הבכור. לפיכך נוהג הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", והכהן זכאי רק לפחות שבשניים, שהרי לגבי היקר שבהם עליו להוכיח את זכותו.
להמחשת הדברים מבחינת הערך: נניח שבהמה אחת שווה שלושה דולר והשנייה ארבעה. הכהן נוטל את זו של שלושה, והמחלוקת נותרת על הדולר הרביעי בלבד - התוספת שבבהמה הגדולה. הכול מודים שלכל הפחות שלושה מגיעים לכהן, ואילו הרביעי נותר בידי הבעלים.
אלא שהבעלים אינו יכול להיות בטוח שבידו נותרה דווקא זו שאינה בכור, ולפיכך עליו להיזהר מאוד - שמא בכור היא. הוא מניחה לרעות עד שייפול בה מום קבוע, ורק אז מותר לו לאכלה. הוא הדין בבהמה שנטל הכהן: אין הוא מקריבה, שמא אינה בכור, ואין הוא אוכלה בלא הקרבה, שמא בכור היא - אף היא ממתינה עד שייפול בה מום, ורק אז נאכלת.
מתנות כהונה בבהמה שנותרה בידי הבעלים:
שאלה נפרדת עולה ביחס לבעלים: מה דין שאר מתנות הכהונה החלות בכל בהמת חולין? השוחט בהמת חולין - פרה, עז או כבש - לצורך אכילת בשרה, חייב לתת לכהן שלוש מתנות:
הזרוע - רגלה הקדמית הימנית של הבהמה.
הלחיים - הלשון והלחיים שסביב הפה.
הקיבה - אחת מארבע הקיבות של מעלי הגירה (פרה, עז וכבש), זו שמשתמשים בה להכנת גבינה.
רבי עקיבא אומר: "וחייב במתנות" - כאשר ישחט הבעלים בסופו של דבר את הבהמה שנותרה בידו, לאחר שנפל בה מום, יהיה עליו לתת ממנה זרוע לחיים וקיבה לכהן. הטעם: ממון המוטל בספק, ומכל צד המתנות שייכות לכהן - אם אין זו בכור, הרי היא חולין החייבת במתנות; ואם בכור היא, הרי לכהן תביעה על כולה, וקל וחומר שהזרוע הלחיים והקיבה שלו.
ורבי יוסי פוטר: הבעלים ששמר לעצמו את היקרה שבשתיים, ולאחר שנפל בה מום שחטה ואכלה, רשאי לשמור לעצמו אף את הזרוע הלחיים והקיבה ולאכלן. יסוד הדבר אינו סברה אלא דין דרבנן: חכמים ראו את חלוקת שתי הבהמות בין הבעלים לכהן כמעין חליפין - כאילו אמר הכהן לבעלים: כל זכות שיש לי בשנייה הריני מעביר לך, ומסלק את תביעתי ממנה. נמצא שכל אחד קיבל את שלו במלואו כדין וכהלכה. אין בכך הכרח גדול, אך כך קבעו חז"ל, ודרך זו עקבית עם שיטת רבי יוסי במגוון תרחישים.
טעם נוסף נאמר בדעת רבי יוסי: חשש שאם ייטלו מבהמה זו זרוע לחיים וקיבה, יסיקו הבריות שאין היא בכור, ומתוך כך יבואו להתיר בה גיזה ועבודה. כדי למנוע כל בלבול, אין נותנים ממנה מתנות כלל.
ההלכה כרבי עקיבא: המתנות ניתנות לכהן, והבעלים שומר בידו את היקרה שבשתיים מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
"מת אחד מהן":
המשנה ממשיכה ודנה במקרה שבו מת אחד הכבשים קודם שנטל הכהן את חלקו. במצב זה איננו יודעים איזה משני הכבשים הוא של הכהן, לפחות לשיטת רבי עקיבא. רבי טרפון אומר: "יחלוקו" - נותר כבש חי אחד בלבד, והבעלים והכהן חולקים בשווה את ערכו.
שתי תמיהות עולות מכאן. ראשית, רבי טרפון הוא שאמר זה עתה כי הכהן נוטל את היפה שבשניים ודינו כבכור ודאי, ואין כאן ספק כלל; אם כן מדוע יחלוקו? לשיטתו היה עליו לומר: אם המת הוא הגדול - בהמת הכהן היא שמתה; ואם המת הוא הקטן - זה שאינו בכור מת, והכהן נוטל את הנותר. ושנית, ההלכה בעיקרה נפסקה כרבי טרפון.
הביאור: רבי טרפון חזר בו משיטתו. מבחינת סדר הזמנים היה הדבר מאוחר יותר, ובשלב זה של המשנה הוא אומר כי טעה - אין הכהן יכול ליטול את היקר שבשניים, שהרי ספק הוא. שיטתו הראשונה אינה עוד, והמשנה הותירה אותה במקומה משום שכבר נשנתה ונשתננה בפי הלומדים, ולא רצו להוציאה ממשנתם.
ועדיין קשה: אם ספק הוא, מדוע יחלוקו? היה לו לומר "המוציא מחברו עליו הראיה" - אין אנו יודעים אם הנותר בחיים הוא הבכור השייך לכהן, ולפיכך לא יטול הכהן דבר. וכך אכן אומר רבי עקיבא: "המוציא מחברו עליו הראיה", ואין הכהן נוטל כלום.
אלא שטעמו של רבי טרפון בחלוקה נובע מסיבה צדדית לחלוטין. הגמרא מעמידה את המשנה באוקימתא יוצאת דופן (ולא נאריך בפרטיה, שלא להסתבך): מדובר בבעלים שהביא רועה לטפל בעדרו, והרועה כהן. הבעלים העניק לרועה הכהן זכויות מסוימות בעדר, ומשום כך יש לו חלק בבהמה והם חולקים בשווה. ורבי עקיבא סובר שלא היה הבעלים מעניק לרועה חלק כלשהו; ואף שכהן הוא, אין לו זכות מיוחדת בבהמה, ודינו ככל תובע - "המוציא מחברו עליו הראיה", ואינו נוטל כלום.
המקרה השלישי - זכר ונקבה:
המשנה פותחת כאן מקרה חדש: רחל המבכרת שילדה תאומים, ולמחרת בבוקר מוצא הבעלים בדיר זכר ונקבה. מה נוטל הכהן? אומרת המשנה: "אין כאן לכהן כלום" - אין הכהן נוטל דבר, שמא הנקבה יצאה ראשונה, ואם כן אין כאן בכור כלל.
ואילו הבעלים אינו יודע אם הזכר בכור אם לאו, והרי זה ספק בידו: הנקבה מותרת בלא כל הגבלה, ואילו הזכר ספק בכור - אסור בגיזה ובעבודה. מניחו לרעות עד שייפול בו מום קבוע, ורק אז יהיה מותר לו לאכלו כספק בכור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני היסודות שבדין ספק בכור - הצד הממוני, שבו נוהג הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", והצד של איסור והיתר, שבו נותר הוולד אסור בגיזה ובעבודה עד שייפול בו מום. עמדנו על מחלוקת רבי יוסי הגלילי וחכמים בשני ראשים שיצאו כאחד ועל היסוד ש'אי אפשר לצמצם'; על מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא בחלוקת שתי הבהמות; על מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי בחיוב המתנות, שההלכה בה כרבי עקיבא; על הדין כשמת אחד מהן ועל חזרתו של רבי טרפון; ולבסוף על מקרה זכר ונקבה, שאין בו לכהן כלום.
במשניות הבאות נמשיך לעסוק בשאר מקרי הספק שבבכור.