בכורות, פרק ט', משנה ה'. המשנה עוסקת בתאריכים הקובעים להפרשת מעשר בהמה בפועל מן הצאן ומן הבקר.
בשונה מתוצרת חקלאית - יין, שמן ודגן - שאדם חייב לעשרה לאותה שנה, וכל עוד לא עישרה יש לה דין טבל, ואיסור אכילתה בעונש מיתה בידי שמיים, מיתה בטרם עת, במעשר בהמה אין הדבר כן: רשאי אדם לשחוט ולאכול, או למכור את הבהמה, קודם שהופרש עליה מעשר.
לפיכך נהגו בעבר הרחוק לעשר את הבהמות אחת לשנה בקירוב: היו ממתינים לקראת סוף השנה (ובמשנתנו נחלקו מתי חל סוף השנה), מעשרים, ומכאן ואילך אוכלים, שוחטים ומוכרים.
חכמים חששו ששיטה זו אינה טובה. מדוע? העולים לרגל לירושלים זקוקים לבהמות לקרבנותיהם, ורצוננו שתהיה אספקה טובה של בהמות לשלושת הרגלים. לפיכך קבעו חכמים מועד אחרון לפני כל אחד מן החגים, שבו על האדם לעשר את הבהמות שנולדו לו עד אז באותה שנה. בדרך זו תהיינה הבהמות מותרות ומוכנות להבאה לירושלים, לאכילה ולשחיטה וכיוצא בזה, ותובטח אספקה שופעת לכל הזקוקים לכך.
משנתנו באה לקבוע מתי בדיוק חלים מועדי היעד הללו, ומובאות בה שלוש דעות של תנאים, הנחלקים בכמה עניינים.
דעת רבי עקיבא - שלוש גורנות:
הדעה הראשונה, דעת רבי עקיבא שהיא ההלכה: "שלוש גורנות למעשר בהמה" - שלוש קבוצות, ולכל אחת מועד יעד משלה, שבהן מעשר אדם את צאנו ואת בקרו. משמעותה המילולית של המילה 'גורן' היא משטח דישה, וזהו מונח מושאל המתייחס לקבוצת התבואה שאדם מעשר; מכאן הושאל שוב לקבוצת הבהמות שאדם מעשר.
ואלו הם: "בפרוס הפסח, בפרוס העצרת ובפרוס החג" - חמישה עשר יום לפני פסח, לפני שבועות ולפני סוכות. כך תהיה אספקה שופעת של בהמות להבאה לכל החגים ולבית המקדש, וזוהי ההלכה.
משמעות המילה "פרוס":
'פרוס' - מלשון פרס, כלומר חצי; וכפועל, לחלק לחצי, כדרך שפורסים לחם. אף הפרסות השסועות נקראות 'פרסה', שכן פרסה היא דבר חצוי. והדבר מתייחס להלכה - לדעת רבי עקיבא וכן למעשה - ששלושים יום קודם החג שואלין ודורשין, ויש ללמוד את הלכות פסח בשלושים הימים שקודם לפסח, והוא הדין לשבועות ולסוכות. לפיכך אמרו שבאמצע תקופה זו, חמישה עשר יום לפני כל אחד מן החגים, הוא הזמן לעשר את הבהמות שנולדו מתחילת התקופה ועד עתה.
ולמעשה, כך יוצאים המועדים:
לפני פסח: היום האחרון של אדר.
לפני שבועות: היום השלושים וחמישה לעומר, שהרי שבועות הוא היום החמישים לעומר. יום זה יוצא לקראת סוף אייר, אם כי הדבר עשוי להשתנות מעט, פלוס מינוס יום.
לפני סוכות: היום האחרון של אלול.
דעת בן עזאי:
"בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר" - המועד הראשון הוא היום העשרים ותשעה באדר, שהוא למעשה היום האחרון של אדר, ולכאורה כדברי רבי עקיבא שנקט את היום האחרון של אדר, חמישה עשר יום לפני פסח. אלא שבן עזאי מבקש להדגיש שחודש אדר - לפחות אדר שבו חל פורים, האדר הסמוך לפסח כשיש שני חודשי אדר - הוא תמיד בן עשרים ותשעה יום בדיוק. רבי עקיבא חולק וסובר שאדר עשוי להיות אף בן שלושים יום, ולכן לא נקב במפורש ביום העשרים ותשעה; ואילו בן עזאי מדגיש שהמועד הוא דווקא היום העשרים ותשעה באדר, שהוא חמישה עשר יום קודם כניסת הפסח.
"באחד בסיוון" - כאן נוקט בן עזאי באחד בסיוון ולא בחמישה עשר יום קודם שבועות, שהוא היום השלושים וחמישה לעומר, הפרש של כעשרה ימים. ומדוע? משום שהוא חושש שאין נולדות בהמות רבות באביב, ורצונו להרחיב כביכול את חלון הזמן, כדי שיהיו בהמות רבות יותר לעשר ותושג הכמות הנדרשת להבטיח שיהיו בהמות מעושרות די הצורך להבאה לבית המקדש וכיוצא בזה. משאמר 'באחד בסיוון', נמצא שעומדים לרשות האדם כל חודש ניסן וכל חודש אייר, ולאחר מכן יעשר את כל שנולד עד כה.
"בעשרים ותשעה באב" - חודש אב הוא החודש שלפני אלול. רבי עקיבא נקט את היום האחרון של אלול, ואילו בן עזאי נוקט את היום האחרון של החודש הקודם, אב. הטעם לכך: ישנה מחלוקת, כפי שנראה בהמשך המשנה, אם ראש השנה למעשר בהמה מתחיל באחד באלול או באחד בתשרי. בן עזאי מסתפק ואינו יודע לאיזה צד לנטות, ולכן הוא מבקש להימנע מן הספק: הבהמות שנולדו באלול יעושרו בפני עצמן, כדי שלא יעשרו אותן על השנה הלא נכונה - שהרי כפי שלמדנו במשנה הראשונה של הפרק, אין מעשרים מן השנה הזאת על השנה שעברה. וכיוון שאינו בטוח אם הבהמות שנולדו באלול שייכות לשנה הבאה או לשנה הקודמת, קבע נקודת חיתוך נפרדת לפני אחד באלול.
דעת רבי אליעזר ורבי שמעון:
"רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן" - הם נוקטים באחד בניסן ולא ביום האחרון של אדר, משום שהם חולקים על עצם ההנחה שיש הלכה של שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין. לדעתם אין ההלכה כחכמים, אלא כרבן שמעון בן גמליאל, הסובר שהזמן הוא ארבעה עשר יום בלבד קודם החג. לפיכך ארבעה עשר יום לפני פסח, שהוא היום הראשון של ניסן, הוא הזמן שבו מתחילים בתהליך לימוד הלכות פסח, ומתחילים אותו בעישור הבהמות. מכאן קביעתם באחד בניסן.
"באחד בסיוון" - כאן זהו היום הראשון של סיוון, כמה ימים בלבד לפני שבועות, והסברה היא אותה סברה שנאמרה בדעת בן עזאי: רצוננו בחלון זמן גדול יותר, שני חודשים - ניסן ואייר - שבהם נולדו הבהמות, ובכך כמות גדולה יותר לעשר ולהביא לבית המקדש, במקום להקדים בעשרה ימים ושתהיינה בהמות מועטות יותר.
"ובעשרים ותשעה באלול" - רבי אליעזר ורבי שמעון הם הסוברים שראש השנה למעשר בהמה מתחיל בראש השנה עצמו, באחד בתשרי. אין להם ספק בדבר, וזוהי שיטתם, ולכן סוברים שיש לעשר את הגורן השלישית ממש לפני אותו יום, ביום האחרון של אלול שלפני ראש השנה. ואולם לפי חשבונם היה עליהם לומר ארבעה עשר יום לפני סוכות, שהם האחד בתשרי, כשם שארבעה עשר יום לפני פסח הם האחד בניסן.
ועל כך שואלת המשנה: "ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב" - ואי אפשר לעשר ביום טוב. שהרי האחד בתשרי הוא ראש השנה, ובראש השנה ודאי שאין מעשרים בהמות, מדין דרבנן, מפני שהדבר נראה כמתקן. וכיוון שאין מעשרים בהמות או פירות וכדומה ביום טוב ובשבת, הוצרכו להקדים ליום שלפניו, וקבעו את היום הקובע לעישור ביום שלפני ראש השנה.
להלכה:
אלו הן שלוש הדעות, וההלכה כרבי עקיבא: חמישה עשר יום לפני כל אחד משלושת הימים הטובים, וכן פוסק הרמב"ם. כמו כן פוסק הרמב"ם שהתאריך הקובע עצמו, הזמן שבו מתחילה השנה החדשה לעניין מעשר, הוא באחד בתשרי, ולא כפי שלומד הברטנורא שהוא באחד באלול, וכך אמר במפורש במסכת ראש השנה.
דברי רבי מאיר ובן עזאי בסיפא:
רבי מאיר סובר כדעה שהאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, שלא כרבי אליעזר ורבי שמעון. אמנם רבי אליעזר ורבי שמעון אינם אומרים זאת במפורש כאן, אלא הדבר משתמע מדבריהם, ובמסכת ראש השנה אמרו זאת במפורש; ואילו רבי מאיר אומר זאת כאן במפורש.
ובן עזאי, כפי שהוסבר לעיל, סובר שאת הבהמות שנולדו בחודש אלול יש לעשר בפני עצמן, מפני שאינו בטוח מה נכון: האם ההלכה כרבי מאיר שראש השנה למעשר בהמה באחד באלול, או כרבי אליעזר ורבי שמעון שהוא באחד בתשרי. כיוון שאינו יודע, הוא אומר שכל שנולד באלול הוא ספק, ולפיכך יש להתייחס אליו בפני עצמו ולעשר את כולם בקבוצה נפרדת.
ולמעשה, כאמור, פוסק הרמב"ם שההלכה היא באחד בתשרי, ואין כאן ספק, וכך נלך הלכה למעשה.