בכורות פרק שני, משנה חמישית. המשנה עוסקת בוולד בכור שאינו דומה למין אמו, ובשאלה אם חלות עליו הלכות בכורה.
"רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין רחל - פטור מן הבכורה":
"רחל שילדה כמין עז" - כבשה נקבה שילדה ולד זכר, והוא ולדה הראשון, אלא שהוולד נראה בדיוק כעז ואין בו דמיון כלל לכבשה.
"ועז שילדה כמין רחל" - עז שילדה ולד זכר בפעם הראשונה, והוולד נראה בדיוק ככבשה, בלא דמיון כלל לעז.
בשני המקרים הללו קובעת המשנה: "פטור מן הבכורה" - הוולד פטור לגמרי מהלכות בכורות.
מקור הדין בפסוק:
נאמר: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז". הריבוי שבשילוש הלשון - "בכור" בכל מין ומין - מלמד שבכור השור צריך להיראות כשור, בכור העז כעז ובכור הכשב ככשב. לפיכך, כאשר אין בוולד דמיון כלל למין הוריו, פטור הוא מן הבכורה.
"ואם יש בו מקצת סימנים - חייב":
אם יש בוולד דמיון כלשהו למין ההורה, הרי הוא חייב בבכורה ונחשב בכור. די בדמיון מועט בלבד כדי לחייבו.
ולד הדומה כולו למין אחר קרוי 'נדמה'. הכלל העולה מן המשנה: אם אין בוולד דמיון כלל למין הוריו - פטור לחלוטין; ואם יש בו דמיון כלשהו - הרי הוא בכור וחייב.
מדוע נקטה המשנה דווקא רחל ועז:
המשנה בחרה בדוגמאות של כבש ועז משום ששני המינים הללו חייבים בהלכות בכור. החידוש הוא, שאף על פי ששניהם - ההורה והוולד - נראים כמין החייב בבכורה, בכל זאת פטור. וכל שכן שאם האם חייבת בהלכות בכורות והוולד נראה כמין אחר לחלוטין, שאינו מן הצאן כלל, שהוא פטור מלהיות בכור.
דינו של ולד שיש בו מקצת סימנים:
אף שוולד זה, שאין בו אלא דמיון מועט למין הוריו, כפוף להלכות בכור - הרי הוא נחשב בעל מום, שאין לך מום גדול מכך שאין הוולד נראה כמינו. לפיכך להלכה: עז או כבשה שילדו ולד הדומה למינן במקצת בלבד - הוולד ניתן לכהן, והכהן רשאי לאוכלו מיד כבעל מום.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ולד שאין בו דמיון כלל למין הוריו פטור מן הבכורה, כנלמד מריבוי הכתוב "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז"; ואילו ולד שיש בו מקצת סימנים חייב בבכורה, אלא שהוא בעל מום ונאכל לכהן מיד.