אנו עוברים למשנה ה' בפרק ו' במסכת בכורות, העוסקת במומים שבאיברי הרבייה ובזנב.
מומים באיברי הרבייה:
בשור או בכבש זכר קיים איבר מין ככל בעלי החיים, אלא שהוא מעין איבר פנימי: אף שהוא יוצא החוצה, בדרך כלל הוא נתון בתוך כיס מגן הקרוי עורלה - עור המקיף את האיבר ומגן עליו. לפיכך, אם ניזוק האיבר עצמו אין בכך מום, שכן הוא פנימי. אך "נפגם הזובן" - אם נפגמה העורלה, אותו עור המגן על הכיס מבחוץ, וחסרה בה חתיכה, אין הדבר מתרפא, והרי זה מום קבוע.
"או ערוה שבנקבות במוקדשין" - הכוונה לקדשים נקבות, ומובן שאין זה בבכור אלא בסוגי קרבנות אחרים, כגון שלמים. 'ערווה' פירושה איברי הרבייה. אם באיברי הרבייה החיצוניים, הנראים במקצתם מבחוץ, חסרה חתיכת בשר, אף זו בעלת מום ומותר לשוחטה.
מומים בזנב:
הזנב מורכב מכעשרים עצמות הצמודות זו לזו ומוקפות בשריר ובעור, ואילו בקצהו מצוי בשר בלבד ללא עצם. על יסוד זה מונה המשנה כמה מומים:
"נפגם הזנב מן העצם" - חסרה חתיכה מן הזנב, והפגם מגיע עד העצם, כך שחסר חלק מאחת מחוליות הזנב: הרי זה מום קבוע.
"אבל לא מן הפרק" - אם החסרון הוא מן החיבור שבין העצמות, בין חוליות השרשרת של כעשרים עצמות הזנב, אין זה מום קבוע, שכן הדבר מתרפא.
"או של ראש הזנב מפציל עצם" - אם קצה הזנב נתלש או נקלף עד שהעצם חשופה בקצהו, הרי זה בעל מום.
"או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלוא אצבע" - אם נוצר רווח של בשר בין חוליות הזנב ברוחב אצבע, כרוחב האגודל, זהו פגם הגלוי מבחוץ, והבכור נעשה בעל מום קבוע שאינו מתרפא, ומותר לשוחטו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המומים שבאיברי הרבייה - פגימת הזובן בזכר ופגימת הערווה בנקבות מוקדשות - ואת המומים שבזנב: פגימה המגיעה עד העצם, קצה זנב שהעצם חשופה בו, ורווח בשר של מלוא אצבע בין חוליה לחוליה. לעומתם, פגימה בפרק שבין העצמות אינה מום קבוע, שכן היא מתרפאת.