המשנה שלפנינו בבכורות ממשיכה למנות חריגות נוספות המונעות מכהן לעשות את העבודה לכתחילה:
"שפתיו העליונה עודפת על התחתונה, ותחתונה עודפת על העליונה" - שפתו העליונה בולטת הרבה מעבר לשפה התחתונה, או שהשפה התחתונה בולטת הרבה מעבר לעליונה. אין מדובר במצב שבו עצמות הלסת עצמן מעוותות לגמרי, שכן זה כבר נחשב מום מן הפרק הקודם; כאן מדובר במנשך יתר או במנשך הפוך מדרגה שלוש, שבו נראית שפה אחת עולה מעט על חברתה. מראה חריג זה אוסר עליו לעשות את העבודה לכתחילה, שהרי זה מום ופגם ככל המומים האחרים, ואין הוא שווה בזרעו של אהרן - אין מראהו כמראה שאר הכהנים.
"ושניטלו שיניו" - חסרות לו שיניים, ולשון המשנה: "פסול מפני מראית העין". אין מראהו נאה, ולפיכך אינו עושה את העבודה.
שלוש קטגוריות של פסול:
מומים שברשימת הפרק הקודם: עבודתו פסולה אפילו בדיעבד.
שאין מראהו כשאר הכהנים: אף זה עניין דאורייתא, אך בדיעבד עבודתו כשרה.
"מפני מראית העין" (כגון שניטלו שיניו): עניין מדרבנן ביסודו. בוודאי שעבודתו כשרה בדיעבד, אלא שחכמים אמרו שלא יעשה זאת מפני מראהו.
"מראית העין" כאן, כפי שראינו קודם לכן בציצולין ובריסים, אינה במשמעותו הרגילה של המושג, אלא כפשוטה: כיצד נראה הדבר לעין. הרואים יאמרו "אדם זה אינו נאה, מראהו מוזר", ולפיכך לא יעשה את העבודה.
תוספות מבארים שאין מדובר בחסרון שן אחת בלבד - לכל אדם חסרה שן, ואין בכך ממש - אלא בחסרון שיניים רבות; אך כמה שיניים בדיוק, אינו מבורר.
בפרק הקודם עלתה קושיא: חסרון שיניים כבר נמנה כמום בבהמה, ולפי השורה הראשונה בפרקנו - כל שפסול בבהמה פסול באדם - היה לו לעבור אף לכאן. תירוץ אפשרי אחד: אין אדם פותח את פיו כדרך שבהמה פותחת, ואין רואים לתוכו באותה מידה. הדבר אמור כנראה בשיניים האחוריות ולא בקדמיות ממש; חסרון ארבע שיני הבינה, למשל, אינו ניכר כלל לעין. ראוי לציין שרש"י למד שהפרק הקודם לא עסק בחסרון שיניים אלא בחסרון חלק מן החניכיים המחזיקות את השיניים - החניכיים עניין אחד, והשיניים עניין אחר.
המשך מומי המראה:
"דדיו שוכבין כשל אישה" - יש לו רקמת שד, עד ששדיו מונחים על חזהו כשל אישה. מצב נדיר הוא, ואינו עושה את העבודה.
"כריסו צבה" - בטנו נפוחה. אין הכוונה לאדם שמן כשלעצמו, שהשמנה אינה מום; יש כהנים שמנים, ואף השיטה היא שראוי להיות שמן לצורך עבודות מסוימות. הבעיה כאן היא בליטה היוצאת מן הבטן. בטן נפוחה מעידה בדרך כלל על מצב של רעב, ואין נראה שזו הכוונה, אלא שמשהו בולט מתוך בטנו: גידול, כליות פוליציסטיות וכיוצא בזה. לאדם עלולים להיות איברים גדולים מדי ובלתי בריאים, ונוצר כעין גוש הבולט מבטנו.
"טבורו יוצא" - טבורו בולט החוצה. לכאורה הכוונה לבקע טבורי, שדבר מה בולט מן המקום שבו נמצא הטבור - למעשה המעיים היוצאים משם - והמראה חריג. תוספות אינם מפרשים כך, אלא שמדובר בטבור בולט רגיל, בניגוד לטבור שקוע. הדבר מפתיע, אך אכן כתשעים אחוז מן הטבורים שקועים, ולפיכך טבור בולט הוא מראה חריג.
"נכפה, אפילו אחת לימים" - אדם אפילפטי, שיש לו התקפים מדי פעם. אין נפקא מינה אם ההתקף בא אפילו פעם בשנה בלבד: מי שנופל בסוג של עווית אינו עושה את העבודה בשום שלב, אפילו בשעה שהוא בריא לחלוטין, מאותם טעמים עצמם - אין הוא כשאר בני האדם.
"רוח קצרה": קשה לתרגם ביטוי זה כפשוטו. הברטנורא למד שמדובר באדם הסובל מהתקפים של דיכאון קליני, שבהם הוא נטול רגשות וחסר מוטיבציה, שאינו מסוגל לצאת ממיטתו וכיוצא בזה. הוא מסביר זאת על בסיס המדע היווני של ארבע הליחות - ארבעת הנוזלים שבאדם: דם, ליחה, מרה צהובה ומרה שחורה - והמרה השחורה היא שהוא מציין כאן כמקור. ראוי לציין שאף המילה "מלנכוליה", שמשמעותה נטייה לדיכאון, נגזרת מן המרה השחורה.
"המאושכן" - המילה "אשך" עניינה אשך, ו"מאושכן" כאן מתייחס לכיס האשכים, הוא השק המכיל את האשכים. מדובר באדם שכיס אשכיו גדול באופן חריג; הגמרא אומרת שהוא גדול עד שמגיע לברכיו. אף הוא נחשב חריג, בשונה משאר הכהנים, ואסור לו לעשות את העבודה לכתחילה.
"ובעל גבר" - מי שאיברו ארוך במיוחד, עד שאף הוא מגיע לברכו. אורך כזה נחשב חריג ויוצא דופן, ולפיכך אף הוא לא יעשה את העבודה.
ראוי לציין שמאפיינים אלו אינם נראים לציבור: כאשר הכהן לבוש בבגדי כהונה על כל פרטיהם, אין הדבר ניכר כלל. אלא שהדברים ידועים, שהרי כל כהן הולך למקווה, ואדם זה נולד כפי שנולד. וכך הוא הדין באותו בעל "רוח קצרה": אף שכעת הוא נורמלי, יודעים הבריות שיש לו מצבים פסיכולוגיים אלו; וכן ב"נכפה", שהתקפיו באים עליו מדי פעם. הנקודה היא שהוא מוכר כמי שאינו כשאר האנשים, ולפיכך לא יעשה את העבודה.
"מרוח אשך" - ארבע דעות:
"אשך" פירושו אשכים, ו"מרוח", כפי שיתבאר, מתייחס לפי תנאים רבים למי שיש בו כעין רוח או אוויר. נחלקו התנאים בארבע דעות למה מכוון "מרוח אשך". כל ארבעת המאפיינים החריגים הללו פוסלים אדם מלשמש ככהן, שאינו כשאר הכהנים; המחלוקת היא רק מהו המקרה המסוים שעליו אמרה תורה "מרוח אשך", שבו נפסל מלכתחילה כבעל מום.
תנא קמא: "אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת" - חסרים לו אשכים, או שיש לו אשך אחד בלבד. אי אפשר לקרוא זאת כפשוטו ממש, שהרי כבר שנינו כן בפרק הקודם במומי בהמה, ואמרנו שמומי בהמה הם אף מומי אדם. לפיכך הביאור: מי שאין לו שני אשכים בשני מדורים נפרדים בתוך שק האשכים, שהרי ראוי שיהיו שני אשכים בשני כיסים נפרדים; או שאף אם יש לו שני כיסים, אין לו אלא אשך אחד באחד מהם. אף הוא פסול ואינו יכול לשמש ככהן לעבודה, וזהו "מרוח אשך האמור בתורה".
רבי ישמעאל: "כל שנימרוחו אשכיו" - "מרוח" מלשון נימרוח, כעין מעוך. לא נמס, אלא מעוך ונוזלי; אשכיו מעוכים ונוזליים במקום מבנה רגיל.
רבי עקיבא: "כל שרוח באשכיו" - מי שיש כעין רוח באשכיו, אשכים נפוחים ומלאים אוויר. לזה מכוון הכתוב.
רבי חנינא בן אנטיגנוס: הבנתו מבוססת על סוג אחר של דרשה, שאין רואים אותו לעתים קרובות: "גורעין ומוסיפין ודורשין", כלומר על פי צורת הכתיבה נוטלים אות אחת מן המילה הבאה ומצרפים אותה למילה הקודמת ("גורעין" - להחסיר, "ומוסיפין" - להוסיף לאחרת, "ודורשין"). דרשה נדירה היא. לפיכך קוראים את המילים "מרוח אשך" כעין "מראיו חשוכים", כלומר מראה פניו והאופן שבו הוא נראה חשוך. מדובר בכהן שגוון עורו כהה באופן יוצא דופן, שלא כשאר הכהנים, וזהו איסור התורה.
מכל מקום, האמוראים מסכימים שכל הדברים הללו מהווים בעיה; המחלוקת אינה אלא למה מכוון הכתוב "מרוח אשך".