למדנו זה עתה כי אף שניתן לפדות את פטר החמור בכל דבר שווה ערך, קיים דין מיוחד המתיר לפדותו בשה - עז או כבש - אף אם שוויו נמוך משווי החמור, ובכך ניתר החמור בהנאה. משנתנו באה למנות אילו בעלי חיים אינם כשרים לפדיון זה.
אלו שאין פודין בהם:
"אין פודין לא בעגל" - אין פודין בעגל ששוויו פחות מפטר החמור, שכן אין הוא שה.
"ולא בחיה" - אין פודין בבעל חיים שאינו מבוית, כגון צבי, שאינו בכלל שה (במקרה ששוויו פחות מפטר החמור).
"ולא בשחוטה" - אין פודין בעז או בכבש שנשחטו, כאשר שווי הבהמה השחוטה פחות משווי פטר החמור. הטעם: גזרה שווה המקשרת דין זה לשה של קרבן פסח - כשם שאין מביאים בהמה שחוטה לקרבן פסח, כך אין פודין בה את פטר החמור.
"ולא בטרפה" - טרפה היא בהמה שנפל בה מום קטלני ואין היא יכולה להתקיים. למשל, אם נחתכה רגלה של העז או הכבש מעל הארכובה, באופן שאין הבהמה מסוגלת לשרוד, או שידוע בבירור על פגם קטלני אחר, כגון נקב בלב. אף כאן הדין נלמד בגזרה שווה מן העובדה שאין מביאים בהמה כזו לקרבן פסח, שאף הוא שה.
"ולא בכלאיים" - כלאיים הם זן מעורב: תיש שעיבר כבשה, והוולד הנולד מהם. מציאות זו אכן קיימת, אף שהיא נדירה ומזדמנת אחת לעשור בקירוב. לדעת חכמים אין וולד כזה נחשב שה, שכן הוא מעין תערובת - חצי דבר.
"ולא בכוי" - הכוי הוא מין שספק אם הוא בהמה מבויתת או חיית בר, כעין עז בר. (כדוגמה ניתן להצביע על עז הבזואר, אב קדמון של העיזים המבויתות, הנראית כעז אך פראית למראה.) זהותו המדויקת של הכוי אינה ידועה, ומכל מקום אין פודין בו.
דעת רבי אלעזר:
רבי אלעזר "מתיר בכלאיים" - מטעמים טכניים שאין כאן המקום לפורטם הוא סובר שוולד שנולד מתיש ומכבשה נחשב אף הוא שה, "מפני שהוא שה". אך "ואוסר בכוי" - הוא מודה שאין פודין בכוי, מפני שהוא ספק: שמא כוי הוא שה ושמא אינו שה, ומחמת הספק אין להשתמש בו לפדיון.
"נתנו לכהן":
המשנה אינה מפרשת במה מדובר, אלא פותחת בנושא חדש: ישראל שנתן לכהן את החמור שלא נפדה, ואמר לו כי אין ברשותו שה והוא מבקש להיפטר מן החמור. באופן זה קובעת המשנה "אין כהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו" - אין הכהן רשאי להשאיר את החמור ברשותו עד שיפדה אותו בשה.
יסוד הדין הוא תקנת חכמים: הישראל הנותן לכהן את חמורו חייב לראות את הכהן מבצע את הפדיון במקום. הטעם לחשש הוא שהכהן עלול לומר לעצמו: מדוע אטרח בפדיון? הרי אין בכך נפקא מינה, שכן החמור מותר לי בהנאה לאחר הפדיון, ואף השה שבו אני פודה אותו נשאר ברשותי ומותר לי, ואין כל הפרש כלכלי בין אם אפדה ובין אם לאו. מחמת חשש זה שיתעצלו ולא יטרחו לפדות, נמצא שאין מקיימים את מצוות התורה.
לפיכך, ישראל שהתעצל ונתן את החמור שלא נפדה לכהן, חייב לעמוד שם ולראות את הכהן נוטל במקום דבר שווה ערך לחמור, או שה, ופודה בו את החמור. לאחר מכן רשאי הכהן ליהנות ללא כל הגבלה הן מן החמור והן מן הדבר שבו פדה אותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את רשימת הבהמות שאין פודין בהן פטר חמור - עגל, חיה, שחוטה, טרפה, כלאיים וכוי - ואת מקור הדינים בגזרה שווה מן השה של קרבן פסח; את שיטת רבי אלעזר המתיר בכלאיים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מחמת הספק; ואת תקנת חכמים שישראל הנותן את חמורו הלא פדוי לכהן חייב לראות את הפדיון נעשה בפועל, שמא יתעצל הכהן ותתבטל המצווה.