בכורות, פרק א, משנה ה. במשנה הקודמת למדנו כי הכהנים חשודים במעשה פסול בכל הנוגע להטלת מום בבכור. אולם למעשה קיימים כאן שני סוגים אפשריים של מעשה פסול:
הקל שבשניהם: הטלת מום בבהמה בכוונה תחילה, כדי שניתן יהיה לשוחטה - ובזה אכן חשודים הכהנים.
החמור שבשניהם: שלא לטרוח כלל בשלב הראשון, אלא לשחוט בהמת בכור בטרם הכריז אדם מוסמך שמותר לשוחטה - ובזה אין הכהן חשוד. כל עוד הבהמה במעמד של תם, ללא מום, או שטרם נקבע בוודאות שנפל בה מום, הרי היא קדשים, ושחיטתה מחוץ לבית המקדש היא עבירה חמורה שעונשה כרת - כריתה בידי שמיים, בדומה לאכילה ביום הכיפורים ולחילול שבת.
נמצא שאין הכהנים חשודים לגרום לכך שבהמות תישחטנה בטרם הוכרזו כבעלות מום. החשש היחיד הוא שמא הם מתכננים להביאן לידי מום קבוע על ידי גרימת פצע.
"נאמן הכהן לומר":
לפיכך קובעת המשנה: "נאמן הכהן לומר: הראיתי בכור זה ובעל מום הוא" - הכהן נאמן לומר, בין לשוחט ובין לקונה את הבהמה, שכבר הראה אותה למומחה ואושר כי זהו מום, ואנו מאמינים לו בכך.
הגמרא מביאה שני טעמים לנאמנות זו:
אין הכהן חשוד להכשיל את עצמו ואת אחרים בשחיטת קדשים מחוץ לבית המקדש.
הדבר נחשב "מילתא דעבידא לאיגלויי" - דבר העתיד להתגלות בסופו של דבר, והאמת תצא לאור. אם יטען הכהן שהראה את הבהמה למומחה, עלול המומחה להכחישו ולומר שמעולם לא ראה את בהמתו, והכהן יוחזק כשקרן - תוצאה חמורה יותר, שאדם משתדל להימנע ממנה. מכאן חזקה הלכתית כללית: בעניינים שהאמת עתידה להתגלות בהם, אין אנו מניחים שאדם ישקר. יסוד זה ישוב אלינו להלכה למעשה, ויש לו השלכות.
"הכל נאמנין על מומי המעשר":
המשנה ממשיכה: "הכל נאמנין על מומי המעשר" - הכל נאמנים באשר למומי בהמת מעשר. אמנם זו הערת אגב שאינה קשורה ישירות לנושאנו, אך היא משלימה את שנאמר במשנה הקודמת: אנו חושדים בכהנים ברמאות, משום שהבכור המגיע לידיהם מהווה נטל כלכלי עצום עד שייפול בו מום, ולפיכך יש להם עניין רב לראותו בעל מום מוקדם ככל האפשר.
מעשר בהמה נוהג בכל אדם - כהן, לוי או ישראל. מי שיש בעדרו עשר בהמות, מפריש מהן מעשר מדי שנה, והבהמה העשירית היוצאת מן הדיר דינה כבכור לכל דבר: קדשים היא וטעונה הקרבה בבית המקדש. בהיעדר בית מקדש, או כשהבעלים שרויים בחוץ לארץ ואינם יכולים להביאה, עליהם להניחה לרעות עד שייפול בה מום מאליו, ורק אז ישחטוה ויאכלוה. וכשם שהבכור עלול להיות נטל כלכלי כבד במשך שנים בלא שייפול בו מום, כך גם המעשר - החקלאי נדרש להאכילו, לכלכלו ולטפל בו שנים על גבי שנים.
לכאורה, כשם שאנו חושדים בכהן שיטיל מום בכוונה כדי להפוך את הבהמה לבעלת מום, כך היה ראוי לחשוד בכל חקלאי שיש לו מעשרות. אולם המשנה קובעת שאין הם חשודים, וטעם הדבר: מי שמבקש לעקוף מלכתחילה את הלכות מעשר בהמה, לשוחטן ולאוכלן מיד בלא להביא קרבנות, עומדת לפניו דרך קלה ופשוטה - להטיל מום בבהמות עוד קודם שיוציאן מן הדיר אחת אחת כדי לקרוא לעשירית מעשר. שהרי עד לאותו מעמד כל בהמותיו חולין, ואין כל הגבלה על חיתוך אוזנה של בהמת חולין; אין בכך פגיעה בקדשים, ולפיכך אין זו בעיה.
הרוצה לרמות את המערכת יכול היה, אפוא, להטיל מום בכל בהמותיו מראש, להכניסן לדיר ולהוציאן אחת אחת, וכשתצא העשירית כבר תהיה בעלת מום ויוכל לאוכלה מיד. משום כך אין חושדים באדם שהוא משקר בענייני מעשר ומרמה בהטלת מומים, שהרי ממילא היה בידו לתכנן זאת בהיתר גמור אילו רצה.
"בכור שנסמית עינו":
מכאן שבה המשנה לענייני בכור וכהנים: "בכור שנסמית עינו, שנקטעה ידו, שנשברה רגלו" - בכור שנסתמאה עינו, שנקטעה רגלו הקדמית, או שנשברה רגלו האחורית ונתרסקה. כל אלו מומים, וברי שמדובר במום קבוע: אין כל סיכוי שרגל מרוסקת, רגל חסרה או עין סומא ישובו לאיתנן. לפיכך, מבחינה טכנית אין הכרח במומחה שיזהה זאת, וכלשון המשנה: "הרי זה ישחט על פי שלושה בני הכנסת" - די בשלושה אנשים מבית הכנסת שיפסקו כי אכן זו בהמה בעלת מום.
הביטוי "בני הכנסת" יוצא דופן, ומשמעותו כפולה:
מחד: אין הם צריכים להיות מומחים ממש; די בכל אדם הבא בשערי בית הכנסת.
מאידך: אין אלו עמי הארץ גמורים, היושבים בקרן זווית ומשחקים שש-בש כל היום, אלא אנשים הקבועים בבית הכנסת, השומעים דברי תורה, שיעורי הרב או דף יומי. אין הם רבנים, אך מבינים דבר או שניים, ובכוחם להצטרף לבית דין זמני של שלושה ולומר: מאושר, מותר לאכול בהמה זו, שכן היא בעלת מום גלוי - חסרון עין או חסרון רגל.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק וסובר שאין היתר אלא על פי מומחה בלבד. אף בית דין של עשרים ושלושה, הראוי לשבת כסנהדרי קטנה ולדון דיני נפשות ולהוציא אנשים להורג - אם אין בידו ההסמכה של הסנהדרין או של הנשיא שבארץ ישראל, אינו רשאי לדון בבכורות. היחיד המתיר בכור באכילה הוא מומחה מוסמך, שבידו המומחיות וההסמכה מן הנשיא או מן הסנהדרין.
אין הלכה כרבי יוסי אלא כתנא קמא. אדם שברשותו בכור ולא נכנס לשותפות עם גוי - הבכור אסור באכילה. משייפול בו מום יותר באכילה, אך יש לכנס שלושה מבני הכנסת, אנשים שאינם עמי הארץ ומבינים דבר או שניים, כדי לאשר שאכן נעשה בעל מום, ורק אז ייאכל.
שיבה אל נאמנות הכהן:
מעניין לשוב אל ראש המשנה, שבו נאמר כי הכהן נאמן לומר שהראה את הבהמה למומחה והלה התירה. דווקא במום מובהק חשוד הכהן יותר, באופן מפתיע, שכן הוא עלול לומר לעצמו שאין צורך לטרוח ולהראותו, שהרי גלוי לעין כי לבהמה שלוש רגליים בלבד. אולם עצם היות המום ניכר אינו מספיק - נדרשת פסיקה שהבהמה בעלת מום. משום כך, כאשר מדובר במום בולט וגלוי שכל אדם מבחין בו, ואומר הכהן שכינס את שלושת בני הכנסת כדי שיתירו את הבהמה, עליו לנקוב בשם המומחה שהראה לו אותה. משנקב בשמו, נעשה הדבר "מילתא דעבידא לאיגלויי" - דבר שבוודאי יתגלה, ולפיכך נאמן. אך אם אינו אומר למי הראה, אינו נאמן, שכן אנו חוששים שדילג על שלב זה ולא עשה כדין.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הכהן נאמן לומר שהראה את בכורו למומחה והוכר כבעל מום - הן משום שאינו חשוד לשחוט קדשים בחוץ ולהתחייב כרת, והן משום ש"מילתא דעבידא לאיגלויי". עוד למדנו שהכל נאמנים על מומי המעשר, שהרי בידי הבעלים היה להטיל מום בבהמותיו בהיתר גמור מבעוד מועד; וכי בכור שנפל בו מום קבוע ומובהק ניתר על פי שלושה מבני הכנסת - ולדעת רבי יוסי על פי מומחה מוסמך בלבד, ואין הלכה כמותו.