בפרק ח' במסכת בכורות אנו ממשיכים לעסוק בדיני הספקות שבפדיון הבן. משנה ד' עוסקת באדם שיש לו שתי נשים, ושתיהן ילדו יחדיו במערה חשוכה והוולדות נתערבו, כך שאין ידוע איזה ולד שייך לאיזו אם. ממציאות זו מסתעפים מקרים שונים.
שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים:
המשנה פותחת: "שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים" - שתיהן נשואות לאיש אחד, ואף אחת מהן לא ילדה קודם לכן. שתיהן ילדו במערה בחושך, ובבוקר נמצאו שני בנים. אף שאין ידוע איזה בן שייך לאיזו אם, ברור ששני הבנים נולדו לאמהות שזו להן לידה ראשונה, ונמצא ששניהם בכורות. לפיכך "נותן עשר סלעים לכהן" - חמש סלעים על כל אחד מהם.
"מת אחד מהן בתוך שלושים יום" - מדובר שהאב הקדים ונתן את הכסף לכהן קודם שמלאו לבנים שלושים יום. לכאורה תמוה מדוע עשה כן, שהרי חיוב פדיון הבן אינו חל אלא לאחר שלושים יום; אלא שהיה לפניו כהן מזומן, ואמר לו: 'הריני נותן לך את הכסף עתה'. אין הבן נפדה מיד, אלא האב מתנה שכאשר יגיע הבן ליום השלושים ואחד יחול הפדיון באותה שעה. והנה מת אחד הבנים לפני יום השלושים ואחד, והאב מבקש להשיב לידיו חמש סלעים.
"אם לכהן אחד נתן" - "יחזיר לו חמש סלעים". כיוון שהכהן לא היה זכאי אלא לפדיון אחד בלבד, עליו להחזיר את החמש הנותרות.
"אם לשני כהנים נתן" - אין בידו להוציא מהם דבר. מדובר שנתן חמש סלעים לכל אחד משני כהנים, בלא לפרש איזה בן הוא פודה בהן. אילו היה מפרש - 'הריני נותן לך חמש סלעים לפדיון בני ראובן', ולשני 'הריני נותן לך חמש סלעים לפדיון בני שמעון' - לא הייתה כאן שאלה כלל, ובמות אחד הבנים בתוך שלושים יום היה חוזר לאותו כהן ותובע את מעותיו, שהרי מעולם לא נתחייב בהן. אך משנתן לכל אחד מהם בסתם 'עבור אחד מבניי', אין ידוע איזה כהן פדה איזה ילד, וכל אחד מהם דוחהו בטענת 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
מחלוקת הראשונים בטעם הפטור:
רש"י, וכמותו הברטנורא, מבארים שהאב הניח שהוולד יגיע לשלושים יום; ומשמת לאחר עשרים יום, מתברר למפרע שהיה נפל ולא ולד בר קיימא - שנולד פג או שלא נשלמה התפתחותו ברחם. לפי דרך זו, אילו היה אפשר לדעת בוודאות שאין הוולד נפל - כגון שנולד מפותח כל כך עד שבגיל עשרה ימים כבר היה מהלך ומדבר - היה האב חייב ליתן עליו חמש סלעים אף שמת בתוך שלושים יום.
תוספות חולקים על כך בתוקף: הכתוב קבע שאין חיוב הפדיון חל אלא לאחר חודש, ולפיכך אין הדבר תלוי כלל בספק אם ישרוד הוולד אם לאו. למעשה אין בין השיטות נפקא מינה, שכן בילד שמת בתוך שלושים יום לעולם אין בידינו להוכיח בוודאות שלא היה נפל, אלא אם כן נסמוך על טכנולוגיה מודרנית. מכל מקום, ההלכה כדעת תוספות, שהרי זה ספק ספיקא, ואין חיוב במצווה עד שישלים הבן שלושים יום מלאים, היינו ביום השלושים ואחד.
שאר צירופי הוולדות בשתי נשים שלא ביכרו:
"זכר ונקבה" - בבוקר נמצאו במערה בן אחד ובת אחת. הזכר בכור בוודאי, ואין ידוע אלא מיהי אמו; לפיכך "נותן חמש סלעים לכהן".
"או שני זכרים ונקבה" - נמצאו שני בנים ובת אחת. אחד הבנים בכור בוודאי, אך השני ספק: שמא תאום הוא ואחותו נולדה לפניו, ואינו בכור. לפיכך נותן האב פדיון על אחד בלבד.
"שתי נקבות וזכר" או "שני זכרים ושתי נקבות" - כל עוד נמצאות שתי נקבות במערה, אפשר לומר שנקבה אחת היא פטר רחם של האם האחת והשנייה פטר רחם של האם השנייה, ואין כאן בכור כלל. לפיכך "אין כאן לכהן כלום" - אין הכהן יכול להוכיח שחייבים לו דבר, ואינו גובה מאומה: אין האב פודה, ואף הבנים אינם חייבים לפדות את עצמם.
אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה:
ציור חדש: לאדם שתי נשים, אחת כבר ילדה בעבר ואחת לא ילדה מעולם. הוולד הנולד לזו שכבר ילדה אינו חייב בפדיון בשום אופן, ואילו הנולד לזו שלא ילדה - אם זכר הוא, חייב בפדיון הבן. שתיהן ילדו במערה חשוכה, ובבוקר נמצאו הוולדות מעורבים, ואין ידוע איזה ולד לאיזו אם.
"וילדו שני זכרים" - אף שאין ידוע איזה בן שייך לאיזו אם, ברור שאחד הבנים נולד לאם המבכירה וחייב בפדיון. לפיכך "נותן חמש סלעים לכהן" - על אותו בן שהוא הבכור, יהיה מי שיהיה.
"מת אחד מהן בתוך שלושים יום" - האב פטור לגמרי, שכן שמא הבן שמת הוא שנולד למבכירה והוא היה הבכור, ואילו הבן שנותר נולד לאם שאינה מבכירה, ומעולם לא היה בכור.
מת האב והבנים קיימים:
אותו מצב עצמו - שני בנים שאחד מהם בכור ואין ידוע מי הוא - אלא שהאב מת קודם שנתן דבר. תוספות אף תמהים מדוע חוזרת המשנה ושונה דין זה, שהרי הוא כמשנה הקודמת ממש. מכל מקום, הנכסים חייבים חמש סלעים לכהן. קודם שחולקו הנכסים בין שני הבנים גובה הכהן, שהרי ברור שהנכסים חייבים; ומשחילקו הבנים את הירושה נחלקו התנאים:
רבי מאיר: "אם נתנו עד שלא חלקו - נתנו". אם נתן העיזבון את חמש הסלעים קודם שחילקו הבנים את הירושה ביניהם, הנתינה קיימת ואינה חוזרת. "ואם לאו - פטורין" - אם לא נתנו וכבר חילקו את הירושה, כל אח פטור, שדין לקוחות להם, והחוב לכהן אינו אלא מלווה על פה - הסכם שלא נכתב בשטר - ואין חובה לפורעו, ונמצא שאין הכהן מקבל כלום.
רבי יהודה: "נתחייבו בנכסיהם". אף שחילקו את הירושה, מוטל על חלקיהם להשלים את חיוב חמש הסלעים, וכשהכהן תובעם יחדיו עליהם לשלם במשותף. יש המבארים שלדעתו אין הם לקוחות אלא יורשים, ויש בזה מושג של ברירה, וכל אחד משלם את חלקו; ויש המבארים שאף לדעתו לקוחות הם, אלא שכיוון שחיוב זה כתוב בתורה, יש לו מעמד של מלווה בשטר, כמבואר במשנה הקודמת.
"זכר ונקבה":
המקרה האחרון שבמשנה: שתי הנשים - אחת שביכרה ואחת שלא ביכרה - ילדו במערה חשוכה, ובבוקר נמצאו זכר ונקבה שנתערבו ואין ידוע מיהי אמו של כל אחד מהם. בזה "אין כאן לכהן כלום" - אין הכהן זכאי לדבר, מדין 'המוציא מחברו עליו הראיה', שהרי ייתכן שהבת נולדה לאם המבכירה ואין לה בכור, והבן נולד לאם שאינה מבכירה ואינו בכור, ונמצא שאין כאן חיוב פדיון כלל. וכיוון שאין הכהן יכול להוכיח שהבן נולד למבכירה, אינו גובה מאומה.