בכורות, פרק א', משנה י"ד. אנו ממשיכים לדון במצבים של ספק. הרקע למשנה: שתי אתונות מעוברות עומדות לפנינו - אחת שביכרה, כלומר שכבר המליטה בעבר ואין זה היריון ראשון שלה, ואחת שלא ביכרה, שמעולם לא המליטה וזהו היריון ראשון שלה. ולדה של זו שביכרה אינו חייב בדיני פטר חמור כלל, ואילו זו שלא ביכרה - אם תמליט זכר, יהיה אותו זכר חייב בדיני פדיון פטר חמור.
ילדו שני זכרים:
הניח אדם את שתי האתונות בלילה, וכשחזר בבוקר מצא במכלאה שני עיירים זכרים. אין הוא יודע איזה עייר שייך לאיזו אם, אך ברור לו שאחד משניהם נולד לאתון המבכירה, וממילא אחד מהם טעון פדייה שיש לתתה לכהן. לפיכך נוטל טלה ואומר: "כל אחד מהם שהוא הבכור לאתון המבכירה - ייפדה על טלה זה". את הטלה נותן לכהן, ושני החמורים מותרים לו בהנאה. וזהו שאמרה המשנה: "נותן טלה אחד לכהן".
ילדו זכר ונקבה:
"אם זכר ונקבה" - חזר בבוקר ומצא עייר זכר ועיירה נקבה. שמא המבכירה היא שהמליטה את הזכר, והרי הוא חייב בפדיון פטר חמור; ושמא ולדה היה הנקבה, ואין כאן חיוב פטר חמור כלל. מספק עליו לפדות את הזכר, ועד שיעשה כן אסור לו ליהנות מאותו חמור; אך את הפדיון רשאי להשאיר אצלו ואינו נותן לכהן מאומה, שהרי אין הכהן יכול להוכיח שהזכר שבמכלאה נולד לאתון המבכירה. וזהו שאמרה המשנה: "מפריש טלה אחד לעצמו" - מפריש טלה ופודה עליו, ושומרו לעצמו.
"ופטר חמור תפדה בשה":
המשנה ממשיכה ואומרת "שנאמר", ולשון זו מטעה במקצת: אין כאן הבאת ראיה מן הפסוק לדין שנאמר זה עתה, אלא הצגת הכלל היסודי של פדיון פטר חמור - "ופטר חמור תפדה בשה". 'פטר חמור' הוא החמור הבכור, והכוונה לוולד ולא לאם. 'תפדה' - חובה לפדותו. 'בשה' - למילה 'שה' אין מקבילה מדויקת בלשונות אחרות, ומשמעה כבשים ועיזים כאחד: או עז או כבש.
"מן הכבשים ומן העזים" - בהמה ממשפחת הכבשים או ממשפחת העיזים.
"זכר ונקבה" - אין נפקא מינה אם השה הפודה זכר או נקבה.
"גדול וקטן" - אין נפקא מינה אם הוא מבוגר או צעיר.
"תמים ובעל מום" - אין נפקא מינה אם הוא תמים הראוי להקרבה או בעל מום.
ראוי להבהיר כאן נקודה חשובה: מותר לפדות את פטר החמור בכל דבר השווה בערכו לפטר החמור. אם אין שה בהישג יד, רשאי אדם ליטול קופסת אתרוג של כסף השווה מאה דולר, כשוויו של העייר, ולומר: "הריני מעביר את הקדושה שעל פטר חמור זה אל קופסת האתרוג של כסף", וייתן את הקופסה לכהן. הכהן ישתמש בקופסה, הבעלים ישתמש בחמור, והכול כשורה. חידושה של המשנה - ובעצם של הפסוק - הוא שאפשר לפדות את החמור הבכור בדבר ששוויו פחות משוויו של החמור, ובלבד שאותו דבר הוא שה. כלומר: בטלה או בכבש, זכר או נקבה וכיוצא בזה, אפשר לפדות אף אם שוויו פחות מן החמור; ובכל דבר אחר - רק כאשר שוויו כשווי החמור.
"ופודה בו פעמים הרבה":
אפשר להשתמש באותו שה עצמו, אותה עז או אותו כבש, פעמים אחדות לפדיון כמה פטרי חמור. אין הכוונה כפי שהדברים נשמעים במבט ראשון: חידושה של המשנה הוא שמשנעשה פדיון פטר החמור, לא נותרת בטלה המקבל שום קדושה כלל - אין הוא 'מנוצל' באופן שיימנע השימוש בו פעם נוספת.
בוודאי אין הכוונה שמי שנולדו לו שלושה פטרי חמור בשנה אחת יפדה את שלושתם על שה אחד וייתן לכהן שה יחיד. אין הדבר כן כלל: חייב הוא לתת שה על כל פטר חמור, ועל שלושה פטרי חמור - שלושה טלאים, בין לכהן אחד בין לשלושה כהנים. אלא כך הם פני הדברים: אין ברשותו אלא שה אחד. בא הכהן ביום שני, ופדה עליו את פטר החמור ונתן לו את השה. לאחר מכן אומר לו: יש בידי עוד שני פטרי חמור, מכור לי את השה. קונה הוא את השה בחזרה מן הכהן ומשתמש בו פעם שנייה, וחוזר וקונהו לפעם שלישית ומשתמש בו שוב. אין כאן קיפוחו של הכהן, אלא הוראה שאפשר להשתמש באותו חפץ פדיון שלוש פעמים, לפי שאין דבר האוסר את השימוש בו בפעם השנייה והשלישית.
"ונכנס לדיר להתעשר":
פירוש הביטוי כפשוטו: אותו שה נכנס לדיר כדי להתעשר, להימנות במניין מעשר בהמה. במה מדובר? בתרחיש שלפנינו, וכן בזה שבמשנה הקודמת, שבו עומד לפנינו ספק שה - אדם שפדה קדושת פטר חמור שהיה ספק פטר חמור על שה מסוים. אותו שה נחשב שלו במאה אחוז, אף שייתכן שהוא שייך לכהן, ורק מדין 'המוציא מחברו עליו הראיה' אין הכהן יכול לתובעו מידו, לפי שאינו יכול להוכיח שהוא זכאי בו. ואין לומר: "מי יודע של מי הוא, ולפיכך אינו נחשב לחובת מעשר בהמה שלי".
ומהן דרישותיו של מעשר בהמה? בכל שנה - נקרא לה שנת כספים, איך שלא נגדירה - אם נולדו לאדם עשר עיזים או עשרה כבשים או עשר פרות, מכניס את כולם לדיר, והעשירי היוצא מסומן וקרב כקרבן הנקרא מעשר. הבעלים או החקלאי אוכל אותו, אך עיקר הדין הוא שחובה עליו להביאו כקרבן.
נולדו לו באותה שנה פחות מעשרה - אין חובת מעשר בהמה.
נולדו לו תשעה עשר עגלים - מכניס את כולם לדיר, והעשירי היוצא הוא המעשר, ותו לא.
נולדו לו עשרים - מונה את מספר עשרה ואת מספר עשרים מן הדיר, ושניהם קרבים כמעשר.
כלומר, כל עשירי, אך רק במניינים שלמים של עשרה.
נקודתה של משנתנו כאן היא שבמצב של ספק, כשפודה אדם חמור שהוא ספק על שה, נחשב אותו שה שלו במאה אחוז. אם היו בידו תשעה טלאים בלבד וזהו הטלה העשירי - הרי שיש לו עשרה. ומכיוון שהוא מוחזק בו, ואין אדם יכול להוציאו מידו, מתייחסים אליו כשלו לחלוטין: הוא נמנה כעשירי ונכנס לדיר. אין אומרים שאין לו אלא תשעה טלאים הוודאיים שלו, אלא כל העשרה נמנים, והעשירי היוצא יסומן למעשר - ואפילו יהיה זה אותו טלה שהיה ספק. חידוש גדול הוא זה: ספק פדיון פטר חמור משמש למעשר בהמה, שכן מכיוון שאין בכוח איש להוציאו מן הבעלים, מתייחסים אליו במאה אחוז כשלו.
"ואם מת נהנה בו":
לבסוף אומרת המשנה: "ואם מת נהנה בו" - אם מת, מותר ליהנות ממנו. במי מדובר? אין הדבר מובן מאליו אלא מתוך ביאור. מדובר באדם שיש לו פטר חמור ופדאו על שה: משעה שפדאו, החמור מותר בהנאה, ואת השה עליו לתת לכהן. אם אין כהן מצוי, שומר את השה אצלו עם סימן כלשהו, כגון שרשרת סביב צווארו, וכשיגיע הכהן ייתן לו את השה שהוא רכושו. מת השה - עדיין שייך הוא לכהן, ויש לתת לכהן את הנבלה, והכהן רשאי ליהנות מעורה או להאכיל בה את כלביו. הנקודה היא שההנאה הממונית שייכת לחלוטין לכהן, אף שהבהמה מתה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הספק בפטר חמור - שני זכרים שנולדו לשתי אתונות, שבהם נותן טלה אחד לכהן, וזכר ונקבה, שבהם מפריש טלה לעצמו. עמדנו על הכלל "ופטר חמור תפדה בשה" ועל פרטיו: כבשים ועיזים, זכר ונקבה, גדול וקטן, תמים ובעל מום, ועל החידוש שבשה אפשר לפדות אף בפחות משוויו של החמור, ואילו בשאר דברים - רק בשווה ערך. כן למדנו ש"פודה בו פעמים הרבה", לפי שלא נותרת בו קדושה, ושהשה נכנס לדיר להתעשר, שכן הבעלים מוחזק בו ונחשב שלו לגמרי, ולבסוף - שאם מת השה, ההנאה הממונית עדיין שייכת לכהן.