אנו עומדים במסכת בכורות, פרק ה', משנה ד'. חלקה הראשון של המשנה ממשיך ומסכם את שלמדנו במשנה הקודמת: כהן שהטיל מום בבכורו בכוונה אינו רשאי להסתמך על מום זה כדי לשחוט את הבהמה, ועליו להמתין עד שיתהווה בה מום חדש. כעת באה המשנה לדון במקרה שבו נוצר המום שלא מתוך כוונה.
"היה בכור רודפו":
המשנה עוסקת בכהן שבהמת הבכור שלו רדפה אחריו, ומתוך הגנה עצמית נאבק בה, בעט בה, ותוך כדי כך הוציא את עינה או גרם לה מום אחר. הבהמה אמנם נעשתה בעלת מום, אך הכהן לא התכוון להטיל בה מום כדי להתירה באכילה. בכגון זה קובעת המשנה: "היה בכור רודפו, ובעטו ועשה בו מום - הרי זה ישחט עליו". הכהן רשאי לשחוט את הבכור על סמך מום זה, משום שלא נוצר מתוך כוונת זדון אלא אגב הגנתו על עצמו.
כפי שנראה בהמשך, נדרשת עדות המאשרת שאכן כך אירע; אך משהשיג הכהן עדות זו, מותר לו לשחוט את הבהמה, שהרי לא הייתה לו כוונה להטיל את המום.
השולחן ערוך מרחיק בכך עד כדי כך: אדם שבבוקר רדפה אחריו הפרה והוא ניצל ממנה בטיפוסו על עץ, ואחר הצהריים, מרוב כעס על שאילצה אותו לטפס על העץ, נטל מקל והכה אותה בפניה, ותוך כדי כך פגע שלא בכוונה בעינה ועיוור אותה - אף במקרה זה מותר לו לשחוט את הפרה. אף שהוא עצמו עיוור את הבהמה, כוונתו בשעת מעשה לא הייתה ליצור מום שיתיר אותה בשחיטה, אלא לפרוק עליה את כעסו בלבד. אף שאין זה מעשה ראוי, ואפשר שיש בו משום צער בעלי חיים, מכל מקום המום לא הוטל בכוונה, ולפיכך רשאי הוא לשחוט את הבהמה על סמכו ולאוכלה.
דרישות העדות - רקע:
חלקה השני של המשנה עובר לעניין חדש: דרישות העדות המאשרת שהמום נגרם שלא בכוונה. תחילה יש להבין את הרקע. לכל כהן המקבל בכור יש תמריץ עצום לשוחטו במהירות האפשרית. כל עוד הבכור ברשותו, ואין בית המקדש קיים או שהכהן שרוי בחוץ לארץ ואינו יכול להקריבו, מוטל עליו להאכילו ולטפל בו מדי יום, דבר הכרוך בזמן ובממון. ככל שיקדים לשחוט את הבהמה, לא רק שיזכה בבשר לאכילה או למכירה, אלא בעיקר יעצור את הדימום המתמשך מחשבון הבנק שלו, מצב שעלול להימשך שנים.
משום כך אמרו חכמים שנדרש עד שיעיד כי המום שנוצר לא בא מתוך מעשה רמאות של הטלת מום מכוונת. השאלה היא מי כשר לשמש עד זה.
הכלל הרגיל בשאלות של איסור והיתר, כגון האם מאכל פלוני מותר באכילה, הוא שדי באדם אחד, ואין הוא צריך את מעמד העדות ההלכתי הרגיל: יכולה להיות אישה, קרוב משפחה, ואף מי שנוגע בדבר. אם בתו של אדם אומרת לו שהמאכל כשר, רשאי הוא לאכול ממנו. אין צורך בהשגחה רשמית; די בכך שמישהו מעיד שהשגיח על הדבר ושהוא כשר. (אין כאן המקום להיכנס להלכות כשרות, שהן מורכבות יותר, אך זהו עיקר הדין.)
אלא שישנם בני אדם שיש להם מעמד של 'חשוד', כלומר שנחשדים בזלזול בהלכה ובהפרתה. בסוף המשניות שבפרק הקודם ראינו מקרה של מי שהיה חשוד על המעשרות, על השביעית או על הבכורות, ושם התבאר שהגדרת חשוד היא מי שיש לו עבר מוכח - נתפס בעבר עובר על הכללים. אולם ישנן קטגוריות שלמות שבהן קבעו חז"ל שכל אדם המשתייך אליהן הוא בגדר חשוד, משום שכך מצוי בשטח. לפיכך אמרו חז"ל שהכהנים חשודים כולם על הטלת מומים בכוונה כדי להתיר את הבכורות באכילה, ומשעה שהם בגדר חשודים שוב אין הם כשרים לעדות.
שלוש רמות של נגיעה בדבר:
בהמתו שלו: כאן נגיעתו מוחלטת. רצונו העז הוא לשחוט את הבהמה כדי להיפטר מהוצאותיה, ובוודאי הוא חשוד.
בהמת כהן אחר: לכאורה אין לו כאן רווח אישי, ובידינו הכלל "אין אדם חוטא ולא לו" - אין אדם עובר עבירה כשאינו מרוויח ממנה דבר, שהרי מפסיד הרבה ואינו משתכר כלום. אלא שעדיין קיים חשש קנוניה, הוא החשש ל'גומלין' - יד רוחצת יד: כהן א' יעיד שהמום בבהמת כהן ב' אירע במקרה, ובתמורה יעיד כהן ב' על בהמתו של כהן א'.
נגיעה כללית בלבד: כהן שיש לו עדר בכורות ומסרו לרועה שאינו כהן כדי שיטפל בהם. אף לרועה יש נגיעה מסוימת: הוא סבור שאם ייטיב עם בעל הבית הכהן, יזכה בהעלאת שכר או בנתח מן הבשר. השאלה היא אם חושדים בישראל שישקר בענייני בכורות תמורת טובת הנאה מועטת שכזו.
שיטות התנאים במשנה:
המשנה פותחת: "כל המומים הראויים לבוא בידי אדם" - כל מום שיכול היה להיגרם ממעשה מכוון, כגון בהמה שהתעוורה בעין אחת, שיש בו מקום לחשד. לעומת זאת מום שאינו יכול להיגרם בידי אדם, כגון בהמה שנולדה בחמש רגליים, אינו מעורר חשד כלל; ואילו בהמה שחסרה לה רגל - יש בה לפחות חשד למעשה מכוון. בכגון אלו נחלקו התנאים:
תנא קמא: "רועים ישראל נאמנים ורועים כהנים אינם נאמנים" - רועה שאינו כהן והעובד אצל אדון כהן נאמן לומר שהמום אירע במקרה. אף שיש לו נגיעה מסוימת, שהרי הוא מצפה לטובת הנאה בתמורה, אין אדם עובר עבירה חמורה כזו בעבור טובה מועטת. אך רועים שהם כהנים אינם נאמנים, ולא רק מחמת הנגיעה, אלא מחמת חשש הגומלין - שהכהנים ידאגו זה לזה, זה ישקר על של חברו וחברו על שלו.
רבן שמעון בן גמליאל: "נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו" - שיטתו מקלה יותר: הכהן אינו נאמן על בכורות שלו עצמו, אך נאמן על בכורותיו של אדם אחר. לדעתו אין חוששים לנגיעה, כפי שאין חוששים לה ברועה ישראל, ואף אין חוששים לקנוניה של גומלין, שכן כהן לא ישקר בעבור בהמתו של אחר; אין החשד מגיע עד כדי כך.
רבי מאיר: "החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו" - יסוד זה כבר ראינו בסוף הפרק הקודם. מי שהוא חשוד על מצווה מסוימת, כפי שהכהנים חשודים על הבכורות, אינו יכול לשמש דיין באותו עניין ואף אינו יכול לשמש בו עד לעולם. נמצא שאין מקבלים עדות כהנים על הבכורות ומומיהם כלל, ולמעשה מסכים רבי מאיר לתנא קמא: רועה ישראל נאמן, ורועה כהן אינו נאמן.
שאלה הגמרא: אם רבי מאיר מסכים לתנא קמא, מה בא לחדש? ומשיבה, שרבי מאיר סבור כי בבכורות, מפני ריבוי החשש לרמאות, אין די בעד אחד ונדרשים שני עדים. אף שבדרך כלל עד אחד נאמן באיסורים, ובענייני איסורי אכילה רגילים כגון כשרות די בעד אחד, סבור רבי מאיר שכאן נדרשים שניים. להלכה, שלא כדעה זו, די בעד אחד.
ההלכה למעשה:
ההלכה בבכורות היא כשיטתו המקלה של רבן שמעון בן גמליאל: אין חוששים לגומלין ואף לא לנגיעה בדבר. לפיכך די בעד אחד, ואף כהן המעיד על בכורו של כהן אחר נאמן, שאין תולים באדם שישקר עבור דבר מועט כל כך. הדין אמור אפילו בבן בית, כגון הבן שיוזמן לסעודה משיישחט הבכור - אף הוא נאמן להעיד שבכורו של אביו נפגם במקרה. היחידים שאינם נאמנים הם הבעלים עצמו, הכהן, ואשתו, שכן אשתו כגופו ומעמדה כמעמדו. מלבד אלו, סומכים להלכה על כל אדם.
יישוב הקושי:
לכאורה קשה, שהרי הכלל הוא כדברי רבי מאיר, שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ומי שיש לו מעמד של חשוד אינו כשר להעיד. מדוע, אם כן, מתירים לכהנים להעיד על הבכורות, בשעה שהם חשודים עליהם? (זו הסיבה שבסוף הפרק הקודם דחיתי את הדיון לכאן.)
רבים מבארים שיש כאן חילוק. מן התורה אסור להטיל מום בקדשים, כפי שראינו לעיל - הקרבן צריך להיות תמים, ואין להטיל בו מום בכוונה, וזו אחת מתרי"ג המצוות שהעובר עליה לוקה. אך משנעשתה הבהמה בעלת מום, למשל שחתך אדם את אוזן הבכור - עצם החיתוך היה עבירה על התורה, ואילו מכאן ואילך, מדאורייתא הבהמה בעלת מום ומותר לשוחטה ולאוכלה.
חכמים הם שאמרו שאף על פי שמדאורייתא מותר, אסור מדרבנן, כדי למנוע רמאות ולהרחיק את האדם מן האיסור של הטלת מום בקדשים. נמצא שכל דיוננו במשנה, האם המום נגרם בכוונה או בשוגג, אינו אלא עניין מדרבנן, שהרי אף אם נגרם בכוונה - מדאורייתא מותר לשחוט את הבכור ולאוכלו. משום כך מקילים להלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל הנוגע לעדות על הבכורות, וסומכים לשם כך על כל כהן, ורק לא על הבעלים עצמו.
לעומת זאת, בשאר הלכות שהן בוודאי מדאורייתא, נוהג הכלל שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ואין מקבלים אותו לעדות באותו עניין. שם אין מדובר דווקא במקום שיש לו נגיעה, אלא אף כשאין לו נגיעה כלל אין סומכים עליו בעניין שהוא חשוד בו, משום שהחשד הוא כללי ואינו נובע רק מנגיעה שבמקרה זה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שבכור שרדף אחר בעליו ונעשה בו מום מתוך הגנה עצמית - הרי זה יישחט עליו, שכן המום לא הוטל בכוונה, וכן הדין אף כשהמום נגרם אגב פריקת כעס. עוד עמדנו על דרישות העדות: על רקע האינטרס הכספי של הכהן, קבעו חכמים שנדרש עד; נחלקו התנאים אם רועה כהן נאמן על של חברו, ולהלכה נפסק כרבן שמעון בן גמליאל שדי בעד אחד, ואף כהן וכל בן בית נאמנים, מלבד הבעלים ואשתו. יסוד ההיתר הוא שהאיסור בנידון זה אינו אלא מדרבנן, שכן מדאורייתא בהמה שנעשתה בעלת מום מותרת בשחיטה ובאכילה.