בכורות פרק ד', משנה ד'. המשנה פותחת: "מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו - הרי זה ייקבר". אדם שאינו מוסמך כמומחה, אף אם הוא סבור שהוא בקיא בהלכות מומין, ואף אם הוא גדול הדור - כל עוד לא קיבל הסמכה כראוי, אין הוא מומחה מבחינה הלכתית. ראה אדם כזה את הבכור, פסק שזהו מום קבוע והתיר את אכילתו, ועל פי הוראתו נשחט הבכור - אין אוכלים אותו אלא קוברים אותו. שהרי הלכה כרבי מאיר שבמשנה הקודמת: מי שלא קיבל רשות מתאימה קודם השחיטה, אין הבכור נאכל על פיו. נמצא שהכהן הפסיד את בכורו.
ומה דינו של אותו פוסק שהורה שלא ברשות, שהרי בו האשמה? קובעת המשנה: "וישלם מביתו" - עליו לשלם מכיסו ולפצות את הכהן שהפסיד את בכורו. אף אם באמת היה הבכור בעל מום, כיוון שאין הכהן יכול לאוכלו, הרי נגרם לו הפסד ויש לפצותו.
שיעור התשלום:
הגמרא דנה בשאלה כמה עליו לשלם, ומחלקת בין בהמה גסה לבהמה דקה:
בהמה גסה (פרה): משלם חמישים אחוז משווי הנבלה. הטעם: אין לדעת מה היה פוסק מומחה אמיתי. ייתכן שהיה קובע שאין זה מום קבוע, ואז הייתה הבהמה מתה בתמימותה ולעולם לא הייתה נאכלת. נמצא שהדבר ספק שקול אם אכן הפסיד הכהן, ולפיכך משלם מחצית. שיעור זה קבוע, ואין משקללים הסתברויות ואין מבחינים בין מום חמור לקל.
בהמה דקה (עז או כבש): משלם עשרים וחמישה אחוז. ראשית, מחמת אותו ספק שקול עצמו; ונוסף על כך, אף אם לא הייתה הבהמה בעלת מום, יש טורח והוצאה ברעיית עזים וכבשים. אותו פוסק, שהתיר את שחיטתה שלא בסמכותו וגרם לבעליה הפסד, חסך לו את טרחת הרעייה למקרה שהמומחה היה אוסר את שחיטתה, ולפיכך מחלקים שוב את הסכום לשניים.
ראוי לציין כי השולחן ערוך פוסק שדין זה נאמר דווקא בארץ ישראל, שכן בארץ ישראל נאמר איסור דרבנן נפרד לגדל בהמה דקה, עזים וכבשים, באזורים המיושבים. הטעם פשוט: אין אדם רוצה שעזי שכנו יאכלו את גינתו, וזו דרכן של עזים. לפיכך יש להוציא את העזים אל המדבר ואל האזורים שאינם מיושבים, וטורח והוצאה בדבר, ונמצא שהפוסק חסך לבעלים ממון רב. מטעם זה פוסק השולחן ערוך שבארץ ישראל התשלום הוא רבע, ואילו בחוץ לארץ הוא מחצה, שהרי אותה תקנת חכמים - שנועדה להגן על יישוב ארץ ישראל ועל נעימות החיים בה, ומשום כך אין מגדלים עזים במקום יישוב - אינה נוהגת מחוץ לארץ ישראל, וממילא חוזר החיוב לחמישים אחוז.
דיין שטעה בדינו:
כאן פותחת המשנה פסקה חדשה (ובתלמוד הבבלי זו משנה נפרדת לגמרי), ועוברת מדיני בכורות אל העיקרון הכללי: דיין או רב שפסק הלכה וגרם בטעותו הפסד לבעל הדין - האם עליו לשלם? לשון המשנה: "דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא" - בין בדיני ממונות, שבהם זיכה את החייב וחייב את הזכאי, ובין בענייני איסור והיתר, כגון כהן ששאל על תרומתו והורה לו שהיא טמאה ואינו רשאי לאוכלה, או שהתיר לו לאוכלה, ועירבה הכהן בשאר מאכליו ונטמא הכול, שהרי באמת טמאה הייתה.
הכלל הוא: "מה שעשה עשוי" - הפסק שפסק הדיין עומד בעינו ואין מבטלים אותו; "וישלם מביתו" - אך אם גרם בכך הפסד, עליו לפצות את הניזוק מכיסו.
ביסוד הדברים מצויים שני סוגי טעויות: טעות בשיקול הדעת וטעות בדבר משנה. טעות בשיקול הדעת פירושה שהדיין שקל את כל הנתונים והגיע למסקנה, ולמחרת נוכח כי שגה ולא לקח נתון מסוים בחשבון, וברצונו לשנות את פסיקתו. הכלל הוא שאין בידו לשנותה, שהרי מי שזכה אתמול בדין יטען: היום אתה אומר לא, ומחר תאמר שוב כן? לפיכך פסיקתו נשארת על כנה ואין מבטלים את דבריו - "מה שעשה עשוי". אלא ש"וישלם מביתו": לדעת תנא זה, כיוון שהדיין גרם הפסד לבעל דין שלא היה צריך לשלם, או שהיה אמור לקבל את שלו ולא קיבל, הרי הוא ניזוק והדיין אחראי לפצותו.
ממשיכה המשנה: "ואם היה מומחה לבית דין - פטור מלשלם". כל האמור נאמר בדיין שלא הוסמך על ידי בית הדין, הסנהדרין, אף שהוא מוכר כבקיא; אך מי שהסנהדרין הכירה בו כמומחה והוא מוסמך לשמש כדיין - חסין הוא מהפסד כזה ופטור מלשלם.
מעשה ברבי טרפון:
סוף המשנה מביא מעשה הממחיש עיקרון זה. נקדים את תוכנו בקצרה, שכן מבנהו במשנה מורכב מעט: רבי טרפון פסק כי פרה שניטל רחמה דינה כטריפה, ואין אוכלים אותה אלא נותנים אותה לכלבים. שמעו חכמים את פסקו וקבעו שאינו נכון מבחינה עובדתית, שהרי תודוס הרופא, רופא מפורסם בתקופת המשנה, מסר בהקשר אחר שכל פרה וכל חזירה (נקבת החזיר) היוצאת מאלכסנדריה של מצרים - מסירים את רחמה תחילה כדי שלא תוכל להעמיד ולדות, ובכך שומרים אנשי אלכסנדריה על המונופול שלהם בשוק הפרות והחזירים המשובחים. מכאן ראיה שפרה שניטל רחמה אינה עומדת למות ואינה טריפה, ונמצא שפסקו של רבי טרפון היה מוטעה.
בינתיים כבר הורה רבי טרפון לבעל הפרה שאין היא כשרה ויש לתת אותה לכלבים, ונמצא שגרם לו הפסד. קרא רבי טרפון: הלכה חמורך, טרפון - עתה עליך למכור את חמורך כדי לפצות את הניזוק. נענה רבי עקיבא ואמר לו כי טעה בסברתו שעליו לשלם: אמנם טעה בפסק, אך אין עליו לפצות, שכן טעה בתום לב, והכלל הוא שמי שהוכר על ידי בית דין כמומחה והוסמך לשמש כדיין - מוגן מפני טעות בלתי מכוונת שכזו.
ולשון המשנה עצמה:
"מעשה בפרה שניטלה האם שלה" - "אם" פירושה כאן לא רק אֵם אלא רחם, שהוסר מן הפרה. "והאכילה רבי טרפון לכלבים" - הורה לתיתה לכלבים, כלומר פסק שאסורה באכילת אדם משום טריפה. "ובא מעשה לפני חכמים והתירו" - שמעו חכמים את הפסק וקבעו שפרה שניטל רחמה כשרה ואינה טריפה. "אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריה עד שהם חותכין את האם שלה בשביל שלא תלד" - זו הראיה לדבר.
"אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון" - כלומר, תיפרד מחמורך, שכן עליך למוכרו כדי לפצות את מי שקיבל ממך את הפסק המוטעה. "אמר לו רבי עקיבא: רבי טרפון, פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין" - כבר הוכרת על ידי הסנהדרין כמומחה ומוסמך לשמש כדיין, ולפיכך אינך חייב לפצות את הצד הנפגע. "וכל מומחה לבית דין פטור מלשלם".
וכן ההלכה: מומחה שהוכר ככזה על ידי בית דין פטור מלשלם. למעשה פוסק הרמ"א שאין צורך במעמד של רשות מן הסנהדרין, אלא כל רב או דיין מוסמך שפעל כראוי פטור, שאלמלא כן לא היו נמצאים דיינים שיסכימו להורות, ואין העולם יכול להתנהל כך. נמצא שדיין שטעה בתום לב אינו חייב לפצות את הצד שנפגע מן ההפסד שגרם בשוגג.