בכורות פרק ג' משנה ד', שלוש משניות לסוף הפרק, ואנו ממשיכים לעסוק בהגבלות שנקבעו בגזיזת צמרו של בכור. מן התורה, משנשחט הכבש - בין אם היה בעל מום ובין אם היה תם וקרב כקרבן - הצמר שעל עורו נעשה מותר. השאלה היא מה דינו של שיער שנתלש מן הבהמה לפני שחיטתה. מן התורה בוודאי היה ראוי להתירו, שהרי נשר מאליו; אלא שחכמים הטילו על כך הגבלות, כדי שלא ישהו את הבכורות שמא יבואו לגוזזם או לעבוד בהם, או שמא יארע בהם קלקול אחר. משום כך לא רצו חכמים לתת שום תמריץ לבעלים או לכהן (ולרוב מדובר בכהן) להשהות את הבהמה במקום לשוחטה ולאוכלה.
השאלה, אם כן, היא מה דינו של הצמר שנתלש לפני השחיטה - לאחר מיתת הבהמה. הכול מודים שאם נשחטה כראוי, הצמר שעל עורה מותר; והכול מודים שאם לא נשחטה כדין בעל מום אלא מתה, הרי היא טעונה קבורה, ובכללה הצמר המחובר אליה. הספק הוא בשיער התלוש בלבד, ועל כך באה משנתנו להשיב.
מבנה המשנה - מחלוקת על גדרי המחלוקת:
משנה זו בנויה באופן שקשה לעיתים לעקוב אחריו, שכן היא מחלוקת בשאלה במה נחלקו. בעלי המחלוקת הם עקביא בן מהללאל וחכמים, אלא שעמדתם שנויה במחלוקת: הדעה הראשונה היא שיטתו של רבי יהודה בהגדרת נושא מחלוקתם, והדעה השנייה היא שיטתו של רבי יוסי.
שיטת רבי יהודה:
"שער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך שחטו" - צמרו של בכור שנפל בו מום ועומד להישחט ולהיאכל על ידי הכהן, ונשר ממנו שיער קודם לכן (כגון שעבר הכבש ליד שיח קוצים ונתלש ממנו מעט צמר). הכהן הניח את הצמר לאחסון על אדן החלון, ולאחר מכן שחט את הבהמה כראוי. מה דינו של אותו צמר?
"עקביא בן מהללאל מתיר" - הצמר שעל הבהמה מותר עתה בוודאי; ואף הצמר שנתלש קודם לכן, אמנם אסרוהו חכמים כל עוד הבהמה קיימת, שלא ישהו אותה יותר מן הצורך, אך משנשחטה בטל הטעם, ולפיכך הצמר שבחלון מותר.
"וחכמים אוסרין" - הצמר שנתלש לפני מיתת הבהמה נותר באיסורו. וכשאמרו חכמים שאסור, כוונתם לאסור לעולם, כדי שלא יהיה לאדם שום תמריץ להשהות את הבהמה.
זוהי שיטת רבי יהודה, וכך נפסקה ההלכה - כדעת חכמים לפי הבנתו.
שיטת רבי יוסי:
"אמר רבי יוסי: לא בזה התיר עקביא" - אין זה התרחיש שבו הקל עקביא, שהרי במקרה כזה אף חכמים מקילים. המחלוקת נסובה על מקרה אחר: "אלא בשער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת" - בכור בעל מום העומד לשחיטה שנשר ממנו שיער, והניחו בחלון, ולאחר מכן מתה הבהמה מאליה (נפגעה, מתה מזקנה וכיוצא בזה) ולא נשחטה כהלכה.
במקרה זה הכול מודים שהצמר המחובר לגוף אסור וטעון קבורה, והספק הוא בצמר שעל אדן החלון בלבד. שהרי לדעת רבי יוסי, אילו נשחטה הבהמה כראוי, היה השיער שבחלון מותר אף לדעת חכמים.
"בזה עקביא בן מהללאל מתיר" - אף שאי אפשר עוד לשוחטה, סוף סוף אין הבהמה קיימת, ושוב אין טעם לאסור; ההיתר חל, וניתן להשתמש בצמר שבחלון.
"וחכמים אוסרין" - דווקא במקרה שלא נשחטה הבהמה, הצמר שבחלון אסור.
נמצא שלדעת רבי יוסי מקילים חכמים בבהמה שנשחטה: כשם שהשיער המחובר לגופה מותר, כך מותר גם השיער שכבר נפרד ממנה ומונח בחלון. גישתו של רבי יוסי מקילה אפוא הרבה יותר. מכל מקום, ההלכה כרבי יהודה בדעת חכמים, המחמירים ומותירים את השיער התלוש באיסורו לעולם.
צמר מדולדל - מקרה הביניים:
חלקה האחרון של המשנה עוסק במקרה ביניים: שיער שניתק מן השורש שעל גב הבהמה אך טרם נפל לארץ, אלא נסתבך בצמרה של הבהמה. כשגוזזים את הבהמה לאחר שחיטה בהיתר, מתערב באותה גיזה גם שיער שניתק קודם המיתה, שחכמים אסרוהו. האם אף הוא נאסר?
"הצמר המדולדל בבכור, שהוא נראה מן הגיזה" - צמר המשתלשל מן הבכור, שנראה כחלק מן הגיזה עצמה ואי אפשר להבחין בין המחובר למנותק, שכן הוא משתלב בה ויוצר משטח אחיד של צמר - מותר. בזה לא החמירו חכמים: כל שאין הדבר ניכר, הצמר נשאר ברשות הבעלים.
"ושאינו ניכר מן הגיזה" - הצמר הניכר לעין, המשתלשל מקצה הגיזה וברור שלא היה מחובר לבהמה בשעת השחיטה אלא נתלש קודם לכן - אסור לעולם, ויש להסירו מן הגיזה.